בערוב ימיו, יעקב מברך את בניו. הברכה ליוסף מלאה בדימויים נשיים של פוריות: מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ, וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ,  בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל, בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת; בִּרְכֹת שָׁדַיִם, וָרָחַם (בראשית מט, כה). בראשית רבה מפרש כי גם בערוב ימיו זכר יעקב את רחל, והתגעגע אליה. יעקב מברך את יוסף, בנה של אשתו האהובה,  בדבר אליו פיללה רחל כל ימיה: פוריות.

בא וראה עד היכן חיבב אבינו יעקב את רחל, אפילו בשעה שבא לברך את בנה עשאו טפילה לה, 'ברכת שדים ורחם' – יתברכון דדיא דהכין אוניקו, ומעיא דהכין אפיקו [יתברכו שדיה שכך הניקו ומעיה שכך ילדו] (בראשית רבה, צח).

רד"ק מפרש את הדימויים הנשיים כדימויי פוריות לפיהם מטר השמים הוא כמו שדיים מניקות וברכת הארץ כמוה כרחם מניבה ויולדת: "השמים בתתם המטר הם כמו השדים שנותנין החלב, והארץ בהוציאה פירות היא כמו הרחם".

כמו רחל אימו, יוסף מתואר כיפה תואר: וַיְהִי יוֹסֵף, יְפֵה-תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה (בראשית לט, ו). יוסף מתואר כאדם יוצא דופן, צָפְנַת פַּעְנֵחַ שרואה נסתרות, מי שמשלב בתוכו יסודות מנוגדים. על יוסף בן השבע עשרה נאמר וְהוּא נַעַר. רש"י מפרש: "שהיה עושה מעשה נערות מתקן בשערו ממשמש בעיניו כדי שיהיה נראה יפה" (בראשית לז, ב). מדרש תנחומא מפרש שבבית פוטיפר יוסף היה "אוכל ושותה ומסלסל בשערו". הפרשנים מציגים את העירוב המגדרי לשלילה ולא לחיוב, אולם בקריאה מודרנית אפשר לראות בכך זהות אנושית דינמית המשלבת בתוכה את הזכרי ואת הנקבי, לא מתוך ניגוד וסתירה אלא מתוך השלמה והרמוניה.

שילוב הנקבי והזכרי כדרך ליצירת הרמוניה בא לידי ביטוי גם בקריאה מחדש של יחסי לאה ורחל. בקריאה אחת היחסים בין האחיות הם יחסים של קנאה ותחרות. שתי הנשים מתחרות על אהבתו של יעקב, ומצויות במאבק אכזרי בו יכולת הילודה היא כלי נשק. שמות הבנים הם שמות סמליים הממחישים את מאבק הפוריות. בקריאה שונה, האחיות רגישות זו לכאבה של זו, דואגות ועוזרות זו לזו.

לידתה של דינה היא חריגה לאחר רצף של לידות של בנים זכרים, ומתרחשת במקביל ללידתו של יוסף: וְאַחַר, יָלְדָה בַּת; וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמָהּ, דִּינָה. וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים, אֶת-רָחֵל; וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים, וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ. וַתַּהַר, וַתֵּלֶד בֵּן… וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ יוֹסֵף (בראשית ל, כא-כד).

סיפור הלידה של יוסף ושל דינה מסופר במקביל, ומהווה המחשה נוספת לשילוב בין הזכרי לבין הנקבי כדרך ליצירת שלום והרמוניה. על פי התלמוד הירושלמי, דינה נוצרה ברחמה של לאה כעובר זכר, אולם לאחר תפילתה של רחל, דינה נולדת כנקבה: "עיקר עיבורה שלדינה זכר היה. מאחר שנתפללה רחל –  נעשית נקיבה. הדא היא: 'ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה'" (ירושלמי, ברכות ט, ג).

מסכת ברכות מפרשת שליבה של לאה, שכבר נולדו לה בנים, נכמר על אחותה, והיא מתפללת למען שיוולדו גם לרחל בנים:

ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה. מאי ואחר? אמר רב: לאחר שדנה לאה דין בעצמה ואמרה: י״ב שבטים עתידין לצאת מיעקב ששה יצאו ממני וארבעה מן השפחות הרי עשרה אם זה זכר לא תהא אחותי רחל כאחת השפחות. מיד נהפכה לבת שנאמר 'ותקרא את שמה' (מסכת ברכות ס, א).

מדרש בראשית רבה מספר כי שלושת האמהות, לאה, בלהה וזילפה, התכנסו וביקשו על רחל שתתעבר: "אמר ר' חנניה בר פזי: נתכנסו כל האמהות ואמרו: דיינו זכרים, תיפקוד עוד זו" (בראשית רבה עב, ו). מכאן אפשר לפרש את שמה של דינה מלשון "דיינו", די לנו מלידות ודי לנו מתחרות, קנאה ואיבה.

תרגום יונתן מספר סיפור אגדי לפיו דינה היתה אמורה להיולד לרחל, ויוסף היה אמור להיוולד ללאה, אלא שהעוברים התחלפו ביניהם:

וּמִן בָּתַר כְּדֵין יְלֵידַת בְּרַת וּקְרַת יַת שְׁמָהּ דִינָה אֲרוּם אַמְרַת דִין הוּא מִן קֳדָם יְיָ דִיהוֹן מִנִי פַּלְגוּת שִׁבְטַיָא בְּרַם מִן רָחֵל אַחֲתִי יִפְקוּן תְּרֵין שִׁבְטִין הֵיכְמָא דִנְפָקוּ מִן חָדָא מִן אַמְהָתָא וּשְׁמִיעַ מִן קֳדָם יְיָ צְלוּתָא דְלֵאָה וְאִיתְחַלְפוּ עוּבָּרַיָא בִּמְעֵיהוֹן וַהֲוָה יָהִיב יוֹסֵף בִּמְעָהָא דְרָחֵל וְדִינָא בִּמְעָהָא דְלֵאָה

'ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה' כי אמרה: דין הוא מלפני ה' שיהו ממני מחצית השבטים, אך שמרחל אחותי יצאו שני שבטים כפי שיצאו מכל אחת מן השפחות. ונשמעה לפני ה' תפילתה של לאה, והתחלפו העוברים במעיהן – וניתן יוסף במעי רחל, ודינה במעי לאה (תרגום התורה המיוחס ליונתן בן עוזיאל).

בשיר "היא יוסף" נורית זרחי רואה את יוסף כמי שנולד כילדה. רחל מציגה את ילדתה לעולם כבן זכר: וּבַנִּגְלֶה הִיא נַעַר / וּבַנִּסְתָּר נַעֲרָה. הצורך בהסתרה ושקר נובע מההגדרות הנוקשות למהו גבר ומהי אישה, בגלל חוסר היכולת החברתית והתרבותית לקבל אשה כשווה לגבר, ובגלל חוסר הנכונות לראות את גבולות המין והמגדר כגבולות גמישים ודינמיים ולא נוקשים ויציבים.

נורית זרחי
היא יוסף

יוֹשֶבֶת רָחֵל בָּאֹהֶל
קְוֻצַּת שֵֹעָר אַחַר קְוֻצָּה תֵּאָסֵף.
לְהַחְבִּיא תַּחַת כִּפַּת מֶשִׁי
אֶת שְׂעַר בִּתָּהּ הַקְּטַנָּה, הִיא יוֹסֵף.

כִּי אִם רָצִית בְּיֶלֶד
וְיָמַיִךְ קְרֵבִים לִנְטוֹת,
מַה יֵעָשֶֹה מִלְבַד שֶׁקֶר
אֶת רְצוֹן הָאֵל לְהַטּוֹת.

יוֹשֶׁבֶת הַקְּטַנָּה בָּאֹהֶל
בִּכְתֹנֶת פַּסִּים מְצֻיָּרָה.
בַּנִּגְלֶה הִיא נַעַר,
וּבַנִּסְתָּר נַעֲרָה.

עַכְשָׁו כָּל הָעוֹלָם יוֹדֵעַ
כִּי נֶאֶסְפָה חֶרְפָּתָהּ
יָלְדָה רָחֵל בֵּן יוֹרֵשׁ לְאָבִיו
וְהִיא בִּתָּהּ.

וּמַבִּיטָה הָאֵם בִּשְׂעַר הַבַּת
עָתִיד קוֹרֵאת בְּאֹפֶל שְׂעָרָהּ
הַחֲלוֹמוֹת בִּתִּי יַפִּילוּךְ לַבּוֹר
וּמִשָּׁם לְחָצֵר זָרָה.

יוֹשֶׁבֶת הַקְּטַנָּה בָּאֹהֶל
שׁוֹמַעַת אֶת דְּבַר אִמָּהּ
וְהִיא אֲחוּזַת קֶסֶם
וְהִיא אֲחוּזַת אֵימָה.

וְרָחֵל מַמְשִׁיכָה נִרְעֶשֶׁת
לֹא תַּמּוּ הַמַּהֲלֻמוֹת
בְּבֵית כֶּלֶא תֵּחָבְשִׁי
וּתְחָלְצִי שׁוּב מִיָדַי חֲלוֹמוֹת.

חֲלוֹמוֹת יַצִּילוּךְ בִּתִּי
חֲלוֹמוֹת יַפִּילוּךְ לַבּוֹר
וְרָחֵל יָמֶיהָ קְצָרִים
מִכְּדֵי סוֹד בִּתָּהּ לִפְתֹּר.

יוֹשֶׁבֶת הַקְּטַנָּה בָּאֹהֶל
מַקְשִׁיבָה בִּנְשִׁימָה עֲצוּרָה
וּבַנִּגְלֶה הִיא נַעַר
וּבַנִּסְתָּר נַעֲרָה.

מתוך: אישה ילדה אישה, ספריית פועלים 1983, עמודים 50-51.

Feature photo: Eugène Delacroix, Portrait de George Sand (1834).