לאחר שירדו אחי יוסף מצרימה ואף הביאו עימם את אביהם, יעקב, פרעה נותן להם את ארץ גשן ומתיר להם להמשיך לעסוק במרעה כדרכם. יוסף מביא את יעקב אביו ומציג אותו לפני פרעה. בשיחה בין פרעה לבין יעקב, פרעה שואל לגילו, ויעקב עונה, בגילוי לב מפתיע: מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי (בראשית מז, ט).

וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת-יַעֲקֹב אָבִיו, וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה; וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב, אֶת-פַּרְעֹה.  וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה, אֶל-יַעֲקֹב:  כַּמָּה, יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ?  וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אֶל-פַּרְעֹה, יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי, שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה:  מְעַט וְרָעִים, הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי,  וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת-יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי, בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם.  וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב, אֶת-פַּרְעֹה; וַיֵּצֵא, מִלִּפְנֵי פַרְעֹה (בראשית מז, ז-י).

תשובת יעקב לפרעה מפתיעה בעוצמתה: חייתי מעט שנים וחיי היו רעים.

רמב"ן תמה מדוע יעקב לא עונה בענייניות מה גילו אלא מדבר על סבלו. הוא מפרש שפרעה התפלא לראות שאביו של יוסף זקן כל כך, ולכן שאל את יעקב מה גילו. רמב"ן מבקר את יעקב שבמקום לתת תשובה עניינית, הוא  משווה עצמו לאבותיו, שחיו יותר ממנו, ומסביר שזרקה בו שיבה משום שחייו היו רעים וקשים.

לא ידעתי טעם הזקן אבינו, מה מוסר הוא שיתאונן אל המלך? … ונראה לי כי יעקב אבינו זרקה בו שיבה והיה נראה זקן מאד, ופרעה תמה על זקנותו כי אין רוב אנשי זמנו מאריכים ימים כל כך, שכבר קצרו שנותם ולכן שאל לו כמה ימי שני חייך, כי לא ראיתי כמותך זקן בכל מלכותי. אז ענה יעקב כי ימיו שלושים ומאת שנה. ואל יתמה בהם, כי מעט הם כנגד שנות אבותיו שחיו יותר, אבל מפני היותם רעים בעמל ואנחה זרקה בו שיבה ונראה זקן מאד

אם מסתכלים על חיי יעקב עד למועד עמידתו בפני פרעה, הרי שהיו בהם אירועים כואבים לצד אירועים משמחים: יעקב בורח מביתו, ומבקש מקלט בחרן. בחרן הוא פוגש באהבת חייו, רחל, נולדים לו בנים לרוב והוא צובר רכוש. אולם, שתי נשותיו, רחל ולאה, מקנאות זו בזו, וחיי משפחתו מלאים בריב ומדון. כאשר הוא עוזב את חרן, אחיו, עשיו, סולח לו על עוולות העבר. יעקב רוכש חלקת שדה מידי בני חמור, אולם, זמן קצר אחר כך בתו, דינה, נאנסת. בהפרה בוטה של הסכם הנישואים שערך יעקב עם שכם בן חמור, בניו יוצאים למלחמה נקמנית ורצחנית בבני החווי, מעשה שמאלץ אותו לעזוב את המקום. בהמשך, רחל אהובת ליבו מתה בלידה, ובנו האהוב, יוסף, אובד לו למשך שבע עשרה שנה, עד אשר הוא מגיע למצרים, ומגלה שיוסף חי, ומשמש משנה לפרעה.

העובדה שיעקב מעניק משקל כבד יותר לאירועים השליליים בחייו משקפת את הדרך שבה המח האנושי מעבד אירועי חיים. מחקרים מראים שהמח מעדיף אירועים שליליים על פני אירועים חיוביים. אנחנו מעבדים מידע שלילי מהר יותר מאשר מידע חיובי, זוכרים אירועים שליליים באופן משמעותי יותר מאירועים חיוביים ואף מייחסים חשיבות רבה יותר לאירועי חיים שליליים ביחס לחיוביים. מנקודת מבט אבולוציונית העדפת השלילי על החיובי מוסברת בכך שאירועים שליליים מייצגים סיכון קיומי, ועיבוד מהיר שלהם וזיכרון שלהם עשויים להציל את חיינו ולשפר את הישרדותנו.

אולם, המח לא מבדיל בין אירוע מסכן חיים, לבין זיכרון של אירוע כזה, וכפועל יוצא הנטיה לשמר את השלילי על פני החיובי, שביסודה היא נטיה השרדותית, גורמת לנזקים כאשר היא מיושמת במצבי חיים שאינם מסוכנים. אולי השאלה של פרעה על גילו הביאה את יעקב לרגע של התבוננות וחשבון נפש על חייו. אולי לאחר ההתרגשות הגדולה שבפגישה עם הבן אותו חשב למת במשך שנים כה ארוכות, גברו הכאב והסבל על השמחה. בתרבות הרשתות החברתיות בה כולם מציגים חיים מושלמים מלאי שמחה, יש להעריך את תשובתו הכנה של יעקב: כן, חייתי חיים ארוכים, אבל חיי היו מלאים בכאב. בדברי יעקב יש הכרה צלולה באמת קיומית של נוכחות הסבל בעולם, והודאה בכך שגם אדם שנבחר על ידי אלוהים אינו פטור מכאב וסבל.

מדרש אגדת בראשית מדבר על הנטיה האנושית לראות את חצי הכוס הריקה, או, במונחי מחקר בן זמננו, לתת חשיבות גדולה יותר לאירועים שליליים:

ואמרתי: לא טוב היות האדם לבדו, לא היה צריך לשבחני? אלא התחיל מתרעם ואומר: האשה אשר נתת עמדי … וכך אברהם ירד למלחמה, ועשיתיו מלך על ששה עשר מלכים, והחזרתי לו את השביה … לא היה צריך להודות? אלא אמר: ה' אלהים מה תתן לי. וכך יעקב: כי במקלי עברתי ועשיתי עמו כל אותה הטובה, והוא אומר לפרעה: מעט ורעים היו – הרעותי לך מימיך יעקב שאתה אומר כן? וכן דור המדבר, כמה טובות עשיתי עמהם, שנאמר ובמדבר אשר ראית, והם אמרו: ונפשנו קצה בלחם הקלוקל, כך הוא אומנתכם תורעמנים (בובר, אגדת בראשית, סב דה).

לפי מדרש זה יעקב נמצא בחברה טובה: אדם הראשון, אברהם, ודור המדבר, כולם היו תורעמנים, מלאי תרעומת וכעס על מר גורלם.

אלא שגם אם יעקב מתרעם וכועס על מר גורלו-שלו, הרי שהוא מגלה נדיבות כלפי פרעה. פעמיים נאמר וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב, אֶת-פַּרְעֹה. רש"י מפרש שהיתה זו ברכת שלום רגילה, כפי שנהוג היה לברך מלכים. אולם, מדוע מוזכרת הברכה פעמיים? יתכן שלמרות שביכה את מר גורלו, יעקב מצא בליבו את הנדיבות כדי לברך את זולתו, את פרעה, השליט שקיבל אותו ואת משפחתו ונתן להם שפע בשנות הרעב; השליט שדאג לבנו כמעין אב שני, והעניק לו ביטחון ומעמד.

מדרש תנחומא מפרש: יַעֲקֹב אָבִינוּ כְּשֶׁהָלַךְ אֵצֶל פַּרְעֹה, לֹא יָצָא מֵאֶצְלוֹ עַד שֶׁבֵּרְכוֹ. וּמַה בְּרָכָה בֵּרְכוֹ? שֶׁיַּעֲלֶה נִילוּס בְּרַגְלוֹ (תנחומא, נשא כו). מקור המים במצרים הוא הנילוס. יעקב מברך את פרעה, בעיצומן של שנות הרעב והבצורת, שמי הנילוס יעלו לפניו, כלומר בשפע וברכה.

ואולי אותה נדיבות שגילה כלפי פרעה, השליט הכל יכול, מאפשרת ליעקב לראות את הטוב בערוב ימיו, להנות מבניו ומבני בניו, לשמוח בשפע ולחיות בנחת, כפי שמפרש הלקח טוב: עיניו רואות ולבו שמח.

טוב היה לאבינו יעקב, אלו שבע עשרה שנה במצרים, שנאמר: ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה. שחיה אותם בנחת, והשבטים סביבותיו, ובני בניו פרים ורבים, ועיניו רואות ולבו שמח, אין שטן ואין פגע רע, ויוסף בנו מלך על הארץ, ומביא ונותן לתוך פיו (פסיקתא זוטרתא, לקח טוב, בראשית מז, כח).

Feature image: Old Man by Art Tower Pixabay