כתונת פסים: חלומות, כאב וסליחה

פרשת וישב פותחת את מחזור סיפורי יוסף: וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו–בְּאֶרֶץ, כְּנָעַן.  אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו בַּצֹּאן, וְהוּא נַעַר (בראשית ל"ז, א-ב). בפרשות הקודמות יעקב חווה אובדנים שמסמנים, בחלקם, את החלשות מעמדו כראש המשפחה: יעקב מאבד את אשתו האהובה רחל, שמתה לאחר לידת בנימין ונקברת בדרך אפרתה; ראובן, בנו הבכור, אונס את בלהה בניסיון לבסס מעמדו כיורש; דינה בת לאה נאנסת על ידי שכם בן חמור, ואחיה, שמעון ולוי, רוצחים את אנשי העיר כנקמה. בכאבו ובאבלו יעקב מפנה את כל אהבתו אל יוסף, בנה יפה התואר של רחל, המזכיר לו את אהובתו. יעקב מפגין בפומבי את יחסו כלפי יוסף כשהוא מכין עבורו בגד המייחד אותו מכל בניו: וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים.

הביטוי בן זקונים מתייחס לבן הצעיר במשפחה. אולם, יוסף לא היה הבן הצעיר ביותר במשפחת יעקב. בנימין, אחיו, צעיר ממנו. מדוע הוא מכונה בן זקונים? הרמב"ן מפרש שיעקב לקח את יוסף כדי שישרתו, ומשום שהיה תמיד איתו "נקרא לו בן זקוניו בעבור שישרתו לזקוניו". ייחודו של יוסף בכך שלא רק שירת את אביו אלא גם למד ממנו והפגין חוכמה גדולה כמו אדם זקן ורב ימים: "שמסר לו חכמות וסתרי תורה ומצאו משכיל ובעל סוד בהם כאילו היה זקן ורב ימים" (רמב"ן על  בראשית ל"ז).

לפי פשט הכתוב, יעקב מכין ליוסף כתונת פסים מתוך אהבתו אליו. השוואה למקרים נוספים בהם מוזכרת כתונת מוסיפה רובד פרשנות נוסף. כתונת פסים מוזכרת בשני סיפורים בתנ"ך: בסיפור יוסף ובסיפור תמר בת דוד. על תמר בת דוד נאמר: וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ  בְנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת (שמואל ב', י"ג פס' י"ח). כלומר, במקרה של תמר כתונת הפסים סימלה את מעמדה כבת מלך וכבתולה שלא נישאה עדיין. ממצאים ארכיאולוגיים מראים כי כתונת פסים היתה לבוש מיוחד שנלבש על ידי כהנים ומלכים והיה שמור לטקסים פולחניים. הרמב"ן מקשר בין כתונת הפסים לבין הכתונת שלבשו הכהנים בבית המקדש: "כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן, כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה, כמו שמצינו בכתנת ועשה לו כתונת פסים … והלבישו כבן מלכי קדם" (רמב"ן על שמות כ"ח, י"ב). מכאן שיעקב משאיר את יוסף איתו ולא שולח אותו לעבוד עם אחיו לא רק בשל אהבתו אליו, אלא משום שחש שחוכמתו של יוסף יוצאת דופן וחלומותיו מעידים עליו שהוא בעל יכולת ראיית העתיד. מעמדה הנכבד של תמר, ובהשאלה של אחיה אבשלום, מאיימים על אמנון, והוא פוגע בתמר כאמצעי להחליש את אבשלום. אחי יוסף מקנאים בו על שזכה באהבת אביהם, אך יתכן שגם מסרבים לקבל את יוסף כבן הנבחר: וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו–וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם.

בשני הסיפורים כתונת הפסים והמעמד הגבוה שהיא מסמלת לא מספקת הגנה, ולא מצילה את יוסף או את  תמר מפגיעתם הרעה של אחיהם: תמר נאנסת על ידי אמנון, יוסף מושלך אל הבור ונמכר לעבדות. אמנון לא מנסה להסתיר את מעשיו, אחי יוסף מסתירים את המעשה שעשו ומשקרים לאביהם. האחים טובלים את הכתונת של יוסף בדם שעיר עיזים, ומציגים אותה כעדות לכך שאחיהם מת. בראשית רבה מפרש שדם שעיר העיזים כמוהו כדם אדם. המעשה שעשו האחים כדי להסתיר את מעשיהם, יחזור באופן סמלי במסכת זבחים המקשרת בין כפרת הקורבנות המוקרבים בבית המקדש לבין הכתונת שלבשו הכהנים: למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה? לומר לך: מה קרבנות מכפרין, אף בגדי כהונה מכפרין. כתונת מכפרת על שפיכות דם, שנאמר: וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתנת בדם (מסכת זבחים, פ"ח ע"ב).

יוסף חולם חלומות ומפרש אותם. בשונה מיעקב ששמר את חלומותיו בליבו ולא סיפר אותם לאיש, יוסף משתף בחזיונות ליבו, ומפתה את אחיו להאזין לו כמו מספר סיפורים מיומן המזמן את הקהל להאזין למעשיותיו: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי.

וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי. וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי.

בעולם העתיק רווחה האמונה שמקור החלומות הוא חיצוני לאדם, ונביעתו ממקורות עליונים. פרויד, בפירושיו לחלומות, ראה בחלום התגלמות עולמו הפנימי של האדם. יוסף, המכונה נער בתחילת הפרשה, אינו בטוח במעמדו בעולם, חלומותיו משקפים את חרדותיו, את כמיהתו ומשאלת ליבו של הנער היתום, להיות לא רק מרכז עולמו של אביו, אלא גם נערץ בעיני אחיו.

יוסף מתואר כנער צעיר, שכשרונו כחולם חלומות הוא עדיין בוסרי וראשוני. יוסף חכם מאוד, אך חוכמה אינטלקטואלית אינה חוכמת חיים. יתכן שהוא עצמו עדיין לא מבין לאשורה את מתת החלומות, ואת הסכנות הטמונות בה. יוסף מתהלך בעולם כשהוא גלוי וצלול, יש בו תמימות עמוקה והעדר של יכולת לשמור על עצמו. יתכן שהוא מאמין בתמימות שהבגד, כתונת הפסים, המסמלת את ייחודו ואת אהבת אביו, תספק לו גם הגנה מפני שנאת אחיו. יתכן שהוא כלל אינו מודע לשנאתם. בנוסף, דומה שיוסף אינו מודע לכך שמעמדו של אביו כראש המשפחה נחלש. כאשר הוא חולם חלומות הנוגעים לו ולמשפחתו, הוא מושך ומפתה את אחיו להקשיב לסיפור חלומותיו, אך הטרגדיה היא שיוסף אינו יודע כיצד לספר את חלומותיו באופן שיעורר את אחיו לשיתוף פעולה ולקבלת החלום. מעשה הסיפור רק מלבה את קנאתם של אחיו לכדי דחייה מוחלטת ושנאה רצחנית.

וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי. וַיְסַפֵּר אֶל-אָבִיו, וְאֶל-אֶחָיו, וַיִּגְעַר-בּוֹ אָבִיו, וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ:  הֲבוֹא נָבוֹא, אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ, לְהִשְׁתַּחֲוֺת לְךָ, אָרְצָה. וַיְקַנְאוּ-בוֹ, אֶחָיו; וְאָבִיו, שָׁמַר אֶת-הַדָּבָר.

כאשר יוסף מספר חלום נוסף לאחיו ולאביו, יעקב מבין את הסכנה וגוער בבנו האהוב. רש"י מפרש: וְיַעֲקֹב נִתְכַּוֵּן לְהוֹצִיא הַדָּבָר מִלֵּב בָּנָיו שֶׁלֹּא יְקַנְּאוּהוּ, כלומר הגערה באה כדי לשכך את חמת האחים. אולם יעקב עצמו שָׁמַר אֶת-הַדָּבָר. ספורנו מפרש: "שחשב שיהיה החלום אמתי והיה מתאוה ומצפה שיתקיים [כפי שנאמר] בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו." יעקב זיהה שחלומותיו של בנו, כמו חלומותיו-הוא, יש בהם נגיעה אל העתיד. כאב אוהב יעקב רצה בהצלחת בנו, ושמר את זכר החלום בליבו, אך לא הצליח למתן את קנאת האחים. אחי יוסף זוממים כנגדו, ובתוכניתם הם מציבים את החלומות העתידיים אל מול המציאות העכשווית:

וַיִּרְאוּ אֹתוֹ, מֵרָחֹק; וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם, וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ.  וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-אָחִיו:  הִנֵּה, בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה-בָּא וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת, וְאָמַרְנוּ, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; וְנִרְאֶה,  מַה-יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו. 

האחים משליכים את יוסף אל בור כשהוא ערום ועריה. הבור כמוהו כקבר חשוך וצר. האחים אוטמים אזניהם לתחנוניו של יוסף: "רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ" (בראשית מב, כא). חרדתו של יוסף מפני הבדידות והכליה, החרדה שהובילה אותו לראות עצמו כמרכז היקום, כמי שאחיו סוגדים לו, מתגשמת בזוועת השהות הבודדה והעירומה בבור.

בשיר "כתונת פסים" לאה גולדברג רואה את יוסף כמי שמייצג את האנשים הרגישים שאינם הולכים בתלם; בעלי החלומות, המשוררים והאמנים, שראיית עולמם שונה, והם משלמים מחיר כבד על שונותם.

בעלי חלומות אנו, אל-נא תשלה
נפשך, שאתה מפוכח ומחמיר
האביב האכזר עד גרונך יעלה
וישטוף חזונך וימיר.
ותקיץ ותראה החלום שנקטל,
ומפלט תבקש בצינה ודממה
אך הבקר יככה באור ובטל
ויתלה בין ריסך דמעה.
עולמך הצלול ישבר לרסיסים
עת יגע בלבו של עולם מאובן –
כי אביך הלביש אותך כתונת פסים,
יקריבוך אחיך קרבן.

~כתונת פסים, לאה גולדברג

השיר מספר את סיפורו של יוסף בעל החלומות כמי שנפל קורבן לקנאה ולאכזריות של אחיו. הפרשנות של הסיפור כטרגדיה נובעת בחלקה מנקודת הסיום של הנרטיב בבור. אלא שסיפורו של יוסף נמשך מעבר לבור, ויוסף עצמו לומד לספר את סיפור החלומות ואת סיפור חייו מנקודת מבט אחרת ומתוך פרשנות שונה.

לא רק מוות פוגש יוסף בבור אלא גם לידה מחדש. יוסף הנער התמים מת בבור, ונולד מחדש כיוסף האיש המפוכח. הוא משאיר מאחוריו את כתונת הפסים, הבגד שהביא עליו את בגידת אחיו. הבור החשוך, שכמוהו כרחם, מלמד את יוסף על האכזריות הטמונה בחיים ועל שרירות הלב של בני האדם, על המתנה ועל הסכנה הטמונה בחלומות ובפרושם.

יוסף נמכר לעבדות ונרכש על ידי פוטיפר. בבית פוטיפר יוסף מגלה את יכולותיו וכשרונו כמנהל משק בית, ומתואר כאיש ולא כנער: וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ; וַיְהִי, בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי. בבית הזה יוסף חי במישור המציאות בלבד, ומתכחש לחלומות. יוסף זוכר את הלקח שלימד אותו הבור, את התמימות שבאמונה במעמד ובבגד. כאשר אשת פוטיפר תפתה אותו, יוסף ישיל מעליו את הבגד ואת המעמד, ימלט ויפול לבור נוסף, בבית האסורים.

תהליך ההתפתחות של יוסף רצוף מהמורות, קשיים וכאב. בכל לידה, בכל תובנה, טמון כאב הדעת. יוסף עובר שתי לידות סמליות: אחת בבור, השניה בבית האסורים. בבית האסורים יוסף הופך לצפנת פענח. מי שמקשיב בתשומת לב לחלומות של אחרים, מפרש אותם בצורה מדוייקת, ואף מציע דרך פעולה.

בהמשך יוסף הופך מצפנת פענח למשנה לפרעה, הַמַּשְׁבִּיר, לְכָל-עַם הָאָרֶץ. במהלך שנות השפע הוא מתחתן עם אסנת בת פוטיפרע ונולדים לו שני בנים. כשהוא נותן שמות לבניו, יוסף מפרש מחדש את סיפור חייו, הפעם לא מתוך חווייה של חרדה וכיליון אלא מתוך חווייה של קבלה והשלמה: שכחת הסבל בעבר וקבלת הטוב בהווה.

וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת-שֵׁם הַבְּכוֹר, מְנַשֶּׁה:  כִּי-נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת-כָּל-עֲמָלִי, וְאֵת כָּל-בֵּית אָבִי.  וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי, קָרָא אֶפְרָיִם:  כִּי-הִפְרַנִי אֱלֹהִים, בְּאֶרֶץ עָנְיִי.

כאשר אחיו באים לשבור שבר במצרים, יוסף מפרש מחדש גם את סיפור הקנאה של אחיו. יוסף קורא מחדש את סיפור חייו, על חוויות הלידה המוות והלידה מחדש שעבר, ואינו רואה עצמו כקורבן, אלא כמי שאותה נפילה אל הבור, הובילה אותו להפוך למשביר ולמושיע: וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ, וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי, הֵנָּה:  כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם (בראשית מה, ה).