כאשר יוצאת רבקה מביתה בדרכה להתחתן עם יצחק, היא יוצאת בלוויית המינקת שלה ונערותיה: וַיְשַׁלְּחוּ אֶת-רִבְקָה אֲחֹתָם, וְאֶת-מֵנִקְתָּהּ… וַתָּקָם רִבְקָה וְנַעֲרֹתֶיהָ, וַתִּרְכַּבְנָה עַל-הַגְּמַלִּים, וַתֵּלַכְנָה, אַחֲרֵי [אליעזר, עבד אברהם]. לאחר שנים רבות, כאשר יעקב חוזר אל בית אל, מוזכרת מינקת רבקה והפעם ניתן לה שם: וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה, וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית-אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן; וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, אַלּוֹן בָּכוּת.
חז"ל שואלים: מה ענין דבורה בבית יעקב? והרי היתה מינקת רבקה אמו, ובבית רבקה מקומה. חז"ל אינם מספרים את סיפורה של דבורה מינקת רבקה אלא תמהים מדוע היא מופיעה בסיפורו של יעקב. כפועל יוצא, עיקר הפרשנות עוסקת ביעקב, יותר משהיא עוסקת בדמותה של המינקת, דבורה.
דבורה מינקת רבקה משתייכת לנשים הנעלמות בסיפורי בראשית. שמה מוזכר, אך סיפורה נותר עלום משום שעיקר סיפורי בראשית נסובים סביב דמויות הגברים ומעשיהם. מי היתה דבורה? מה היו היחסים בינה לבין רבקה? מה היה מקומה בבית יעקב?
ממצאים ארכיאולוגיים מבבל וממצרים העתיקה מגלים כי המינקת נדרשה להקדיש עצמה לתינוק אותו הניקה, ומצופה היה ממנה שלא ליצור זוגיות ולא ללדת ילדים משל עצמה, כדי שתקדיש עצמה לילדת החלב שלה. הקשרים שנוצרו בין המינקת לבין הילדים שהניקה היו חזקים ומשמעותיים. תקופת ההנקה נמשכה כשלוש שנים, אולם תפקידה של המינקת נמשך מעבר לשנות ההנקה והיה משמעותי גם בשנות הנעורים והבגרות. לחלב אם יוחסו תכונות מיסטיות בעת העתיקה, והאמונה הרווחת היתה שהחלב גם משפיע על אופיו של התינוק היונק. כפועל יוצא מיניקות של תינוקות בני מלוכה או בני מעמד האצולה, היו גם הן בנות של משפחות ממעמדות גבוהים, ולא שפחות. מיניקות הפכו לאומנות שחינכו את הילדים, והיה להן מעמד בחצר המלך ובקרב משפחות האצולה. כאשר גדלו הילדים והפכו לנסיכים ולמלכות, הם כינו את המינקת אם-חלב, ודאגו לכל מחסורה. בתעודות שונות נזכר שמן של מיניקות, ויש תיעוד גם למקום קבורתן. בהקשר של העולם העתיק, העובדה שיעקב קובר את דבורה מינקת רבקה ומתאבל עליה, אינה יוצאת דופן.
חלק מטקס הנישואין בעולם העתיק כלל תשלום מוהר לבעל המיועד. משפחת הכלה נתנה גם מתנות לבת המיועדת להתחתן. נשות המשפחה העניקו לכלה הצעירה שפחות שהיו רכושה. פמליית הנשים שליוותה את הכלה הצעירה היתה מקור לתמיכה ולנחמה, מי שהזכירו לה את הבית שעזבה, ועזרו לה להסתגל לתפקידה החדש כאשת איש וכאם. המינקת, אם החלב, לימדה אותה על דרכי העולם ועל אורחות הנשים וסייעה לה בזמן ההריונות והלידות ובגידול ילדיה. תרגום יונתן ותרגום ירושלמי מהדהדים את מנהגי העולם העתיק. תרגום יונתן מתרגם "מינקת רבקה" כ"פידגוגתא דרבקה," כלומר, מחנכת ומורה של רבקה. תרגום ירושלמי מתרגם "מינקת" כ"מרבייתא," כלומר, המנחה של רבקה.
בהתאם לפירושים אלו, דבורה, אם החלב של רבקה, תמכה בה כמו אם והיתה מקור לנחמה. בזמן הריונה של רבקה, יתכן שהיתה שותפת סוד כאשר קבלה רבקה את הנבואה בנוגע לבניה: שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר. כמי שעזרה לרבקה בזמן לידת התאומים, דבורה היתה עדה לכך שהתאומים נולדו זה בעקבו של זה: וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי, כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר; וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ, עֵשָׂו. וְאַחֲרֵי-כֵן יָצָא אָחִיו, וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, יַעֲקֹב. בהמשך, יתכן שהיתה שותפה לרבקה בכך שעודדה את יעקב למעשה גניבת הבכורה והברכה.
מקור השם דבורה הוא בהשראת הטבע: דבורת הדבש, העמלנית המייצרת מאכל מתוק. על פי ספר סדר הדורות דבורה היא בתו של עוץ בן נחור, אחי אברהם. בספר צוואת נפתלי מסופר כי דבורה היא דודתה של בלהה "ואמי בלהה הייתה בת רתי אחי דבורה מינקת רבקה, אשר נולדה ביום היוולד רחל."
עבור יעקב, דבורה, אם החלב של אימו, היתה דמות מטריארכלית, סבתא שיעקב מכיר את מתיקותה ואת חוכמתה. על פי רש"י, רבקה הבטיחה ליעקב לשלוח להביאו מבית לבן כאשר יעבור זעמו של עשו. רבקה שולחת את דבורה אל יעקב כדי להביאו בחזרה אל ביתו בכנען, בדרכם חזרה מתה דבורה. עיקר הפירוש כאן מתמקד ביעקב. בראיה אחרת אפשר לפרש שרבקה שלחה את דבורה לחרן, כאם חלופית, כדי שתעזור ליעקב ולנשותיו, שתביא אליהן את עמלנותה, את מתיקותה ואת אהבתה. על פי הרמב"ן דבורה בחרה לעסוק בגידול בני יעקב לכבוד רבקה ומתוך אהבתה אליה נשארה בביתו. בהמשך, יעקב מביא אותה עימו כשהוא חוזר לארץ כנען כדי לכלכל את שיבתה.
כאשר נפטר אדם בהיותו בדרך, המנהג היה לקבור אותו במקום בו נפטר. כך נעשה במקרה של דבורה, וכך נעשה במקרה של רחל. בשני המקרים מקום הקבורה מסומן. במקרה של דבורה על ידי עץ אלון, המכונה אלון בכות. במקרה של רחל על ידי מצבה שמקים יעקב. רש"י מפרש שכאשר נפטרה דבורה, התבשר יעקב גם על מות אימו, רבקה: נִתְבַּשֵּׂר שָׁם בְּאֵבֶל שֵׁנִי, שֶׁהֻגַּד לוֹ עַל אִמּוֹ שֶׁמֵּתָה. כאשר בכה על דבורה ודאג לקבורתה, ביכה גם את מות אימו אותה לא ראה שנים ארוכות, וממנה לא נפרד לפני מותה.
מקצוע המינקת הוסיף להתקיים עד המאה התשע-עשרה. הציור "המינקת אנג'ל מאכילה את ז'ולי מאנה" מציג את ז'ולי, בתה התינוקת של מוריסו, ואת המינקת שלה, אנג'ל, שכונתה "אמא שניה." בשונה מציורים ידועים של המדונה והתינוק, מוריסו יוצרת עירוב בין הדמויות לבין הרקע, משיכות המכחול גסות ומובחנות, ומדגישות בעיקר את המעברים בן גווני הצבעים השונים, יותר משהן מתמקדות בדמות המינקת והתינוקת.
ברט מוריסו (1841-1895) היתה ציירת אימפרסיוניסטית. עבודותיה נבחרו על ידי האקדמיה לאמנות והוצגו בסלון פאריז בשנת 1864. בהמשך, הציגה מוריסו בתערוכת "הדחויים" בשנת 1874 והמשיכה להציג בתערוכות של האמנים האימפרסיוניסטים עד שנת 1886. ביחד עם מארי קאסאט ומארי ברקמונד, היא נחשבת לאחת משלושת הציירות הגדולות של התנועה האמפרסיוניסטית. מוריסו נישאה ליוג'ין מאנה, אחיו של הצייר אדואר מאנה. כאישה ציירת וכבת למשפחה מהמעמד הגבוה, מוריסו היתה מוגבלת בנושאי הציור שיכלה לבחור. היא לא יכלה לצאת לצייר סצנות עירוניות, משום שלא היה זה מכובד עבור אישה במעמדה לצאת לבדה מביתה. כפועל יוצא, מוריסו בחרה נושאי ציור מתחום הבית והמשפחה.