בכל דבר שיארע לו יהא הכל שוה אצלו

הפטרת "עניה סוערה" היא ההפטרה לפרשת ראה. זו נבואת הנחמה השלישית בסדרת הפטרות שבע דנחמתא הנקראות בין תשעה באב לראש השנה. הנביא ישעיהו מתאר את מצבו של העם היושב בגולה: עֲנִיָּה סֹעֲרָה, לֹא נֻחָמָה. העני מצוי בהווה של מחסור שאין לו עתיד, והמחסור והאובדן יוצרים סערת נפש שמסרבת לנחמה.

אל מול העוני והדלות, מציב הנביא הבטחה של עושר: הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ, אֲבָנַיִךְ, וִיסַדְתִּיךְ, בַּסַּפִּירִים (ישעיהו נד, יא). בהמשך, מבטיח הנביא שפע חומרי של מזון ומשקה: הוֹי כָּל-צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם… שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ אֵלַי וְאִכְלוּ-טוֹב, וְתִתְעַנַּג בַּדֶּשֶׁן נַפְשְׁכֶם (ישעיהו נה). לכאורה, זהו מעבר מעוני חומרי לעושר חומרי: מעבר ממציאות של דלות ומחסור למציאות של אבנים יקרות, שפע מזון ועושר שאין לו סוף.

חז"ל מפרשים את הסבל והמחסור כהזדמנות. המחסור החומרי מהווה הזדמנות לשפע רוחני. ההגעה לשפל המדרגה מאפשרת לאדם לפתח עצמו מבחינה רוחנית: "הוי כל צמא לכו למים, לומר לך מה מים מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה" (תענית ז). דרכם של המים לרדת ממקום גבוה למקום נמוך משמשת כמטאפורה לאדם שהעוני והסבל מביאים אותו לשפלות הרוח, ומתוך שפלות הרוח מתאפשר לאדם להגיע לתובנה רוחנית: "ומה המים מניחין מקום גבוה והולכים במקום נמוך, כך תורה מנחת מי שדעתו גבוהה עליו ומדבקת במי שדעתו נמוכה עליו… ומה מים אין מתקיימין בכלי כסף וזהב אלא בירוד שבכלים, כך תורה אין מתקיימת אלא במי שעושה עצמו ככלי חרס" (שיר השירים רבה).

השפע מוצג כתיקון למחסור, כהיפוך למצב של סבל. אלא שבהמשך נבואתו מצביע ישעיהו על כך שהשפע והמחסור, החורבן והיצירה נובעים ממקור אחד, ושניהם מרכיבים את היקום השלם: הִנֵּה אָנֹכִי, בָּרָאתִי חָרָשׁ–נֹפֵחַ בְּאֵשׁ פֶּחָם, וּמוֹצִיא כְלִי לְמַעֲשֵׂהוּ; וְאָנֹכִי בָּרָאתִי מַשְׁחִית, לְחַבֵּל (ישעיהו נד, טז). הגישה המעדיפה שפע על פני מחסור, ורואה בחורבן ניגוד של היצירה מגבירה את הסבל והמצוקה ומביאה למצב של חוסר יכולת למצוא שלווה, מצב קשה של העדר נחמה, "לֹא נֻחָמָה."

לעומת הגישה הרואה את העוני והמחסור כעונש, ואת השפע כגמול ניתן להציב גישה של השתוות. גישה של השתוות מקבלת את הטוב ואת הרע, לא מתוך תודעת עונש, גמול או ניגוד, אלא מתוך הכרה שזהו טבע הדברים, כך היא דרכו של עולם. זוהי עמדה של השתוות הנפש מול מציאות של חורבן וגאולה. קבלת הטוב והרע כשווים. בגישת השתוות הנפש אין בהכרח כוונה לשמוח או להודות על הטוב או הצעה לקבל באהבה את הרע, אלא לראות את הטוב והרע כשווים, כמתקיימים זה לצד זה.

על כך אמר הבעל שם טוב:

בכל דבר שיארע לו יהא הכל שוה אצלו, בין בענין שמשבחין אותו בני אדם או מבזין אותו, וכן בכל שארי דברים, וכן בכל האכילות, בין שאוכל מעדנים בין שאוכל שאר דברים, הכל שוה בעיניו  (כתר שם טוב, לקט מתורותיו של הבעש"ט).

אמא נודדת: סיפורה של תמונה

בשנות השלושים של המאה העשרים חוותה ארה"ב שפל כלכלי שהוביל את הנשיא רוזוולט ליזום את תוכנית הניו-דיל על מנת לעזור לאזרחים שנקלעו לקשיים כלכליים שהביאו אותם למצוקה ורעב. על מנת להצדיק את ההתערבות הממשלתית, הממשלה הקימה את מנהלת Farm Security Administration (FSA) שכרה צלמים שתיעדו את הסבל האנושי שגרם השפל הכלכלי. אחד הצילומים הידועים ביותר הוא הצילום של הצלמת דורותיאה לאנג שנשכרה על ידי ה FSA. לאנג צילמה את פלורנס ליאונה כריסטי וילדיה שמכוניתם נתקעה ליד מחנה של קוטפי אפונה, והיו בדרכם לחפש עבודה כקוטפי חסה בעמק פג'רו. באותו הזמן שהו במחנה כ- 3,000 איש, שסבלו מעוני ורעב מחפיר. שנים אחר כך סיפרה כריסטי "בזמן שהכנתי לילדים שלי אוכל, הגיעו אלינו ילדים מהמחנה ושאלו אם הם יכולים לקבל מנה…"
התמונה הפכה לסמל השפל הכלכלי ולאחר פירסומה הביאה למשלוח חירום של מזון למחנה קוטפי האפונה. כריסטי וילדיה עזבו את המחנה לפני שהגיעה אליו אספקת המזון. זהותה של כריסטי התגלתה רק 40 שנה לאחר שהתמונה התפרסמה. כריסטי לא אהבה את הפירסום הרב ולא נהנתה מהמעמד האיקוני לו זכתה התמונה: "הלוואי שהיא [לאנג] לא היתה מצלמת אותי," אמרה למראיינת שאיתרה אותה אחרי שנים, "לא קיבלתי אפילו פני על הצילום. היא לא שאלה מה שמי. היא אמרה שלא תפרסם את התמונות. היא אמרה שתשלח לי עותק מהתמונה. היא מעולם לא עשתה את זה."

Photo: Migrant Mother, by Dorothea Lange