הקריאה בתורה בשביעי של פסח, בחג שני של פסח, היא מתוך פרשת בשלח. עיקר הקריאה מתמקד בחרטת פרעה על ששיחרר את עם ישראל והחלטתו לרדוף את ישראל, בסיפור קריעת ים סוף ושירת הים.

פרשת בשלח היא פרשה של ניסים: קריעת ים סוף, מָן מן השמים, מים במדבר. זו גם פרשה של אתגרים גדולים: העם צמא, העם רעב, העם מתלונן. משה חושש שתלונותיו הבלתי פוסקות של העם יובילו לסקילתו.

חז"ל המשילו את קריעת ים סוף ללידה: "…אמר ר' יהודה ברבי סימון שתי יריכות של אשה נעשין כשתי אבנים, כדי שיהיה בה כח שתהא יולדת… אמר ר' מאיר מעשה נסים הקב"ה עושה עם התינוק הזה כקריעת ים סוף…" (מדרש אגדה, ויקרא י"ב).

לידתו של עם ישראל כעם של בני חורין מתרחשת במעשה הניסים של קריעת ים סוף. סיפור יציאת מצרים זרוע כולו סיפורי לידה: תחילה סיפורן של המיילדות הנקראות אל פרעה, ובהמשך סיפור לידתו הראשונה של משה כבנה של יוכבד, אימו, ואז סיפור לידתו השניה, כשהוא נמשה מהיאור והופך לבנה של בת פרעה, אימו המאמצת. בדומה ללידתו השניה של משה, גם בני ישראל, נמשים מן המים במהלך קריעת ים סוף, ונולדים מחדש כבני חורין על גדת ים סוף.

קריעת ים סוף היא אירוע של התעלות וחירות, אלא שההתעלות היא רגעית והשיעבוד קרוב ונמצא בגעגועים לסיר הבשר במצרים. מיד לאחר השמחה והשירה לאחר המעבר בים סוף, בני ישראל צמאים ולא מוצאים מים, וכאשר הם מוצאים מים המים מרים ולא ראויים לשתיה, והעם שוכח את חירותו ומתלונן בפני משה: וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת-יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְלֹא-מָצְאוּ מָיִם.  וַיָּבֹאוּ מָרָתָה–וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמָהּ, מָרָה.  וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַה-נִּשְׁתֶּה?

בהמשך העם רעב ומתלונן כי היציאה אל המדבר אינה יציאה מעבדות לחירות, אלא עזיבת חיי נוחות חומריים כדי למצוא מוות במדבר: וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע:  כִּי-הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לְהָמִית אֶת-כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב.

מציאות ההליכה במדבר היא מציאות ניסית: המים המרים הופכים למים מתוקים, העם הרעב מקבל מָן מן השמים במדבר. אך המציאות הניסית אין בה די, ולאחר כל התעלות ניסית יש נפילה אנושית כואבת, המובילה לבסוף את משה להבהל ולטעון שכעסו ותסכולו של העם עשוי להוביל לסקילתו: וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם, וַיָּלֶן הָעָם עַל-מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר,  לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם, לְהָמִית אֹתִי וְאֶת-בָּנַי וְאֶת-מִקְנַי, בַּצָּמָא. וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה לֵאמֹר, מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה; עוֹד מְעַט, וּסְקָלֻנִי.

*

סיפורו של הבודהא מזכיר את סיפורו של משה בכך שגם הבודהא היה נסיך שעזב את ביתו כדי לצאת לדרך רוחנית. לאחר שנים של תרגול רוחני הבודהא מתואר כמי שהתעורר (בסנסקריט, משמעות המילה בּוּדְהְ היא להתעורר). האדם הער הוא אדם שרואה את המציאות ניכוחה, והוא משוחרר מכבלי התשוקה והתודעה.

אפשר להתייחס לרגע ההתעוררות כרגע פלאי, ניסי, חד-פעמי. אלא שככזה הוא לוכד את המתרגל בכבלים של שיעבוד: ציפיה להשאר במצב פלאי ונפלא של התעוררות. בהקבלה למציאות הניסית של עם ישראל במדבר, העם נותר משועבד לציפיה לנס, להתגלות מתמדת, לחיים שאין בהם דאגה או צרה. העם מטלטל בין לידה פלאית וניסית בדמות קריעת ים סוף, לבין פחד מתמיד ממוות מרעב ומצמא במדבר, פחד מאיים ומשתק המזמין הצלה פלאית.

מספרים על שונריו סוזוקי רושי, אחד המורים באסכולת הסוטו בזן-בודהיזם, שכאשר שכב על ערש דווי הגיע תלמיד לבקרו. התלמיד שואל את מורו מדוע לא כתב על סאטורי (התעוררות בזן-בודהיזם) בספרו. המורה שותק, ואשתו רוכנת קדימה ואומרת כממתיקת סוד: זה משום שהוא מעולם לא חווה סאטורי! על כך מגיב המורה בלחישה רמה: ששש, אל תגלי לו! והשלושה פורצים בצחוק. כאשר נרגע צחוקם, סוזוקי רושי אומר: התעוררות היא חשובה, אבל אינה הדבר המרכזי בזן-בודהיזם.

כלומר, העיקר אינו ההתעוררות או הלידה הפלאית החד-פעמית, אלא יכולתו של המתרגל להמשיך לתרגל בכל מאודו בהווה, ובהשאלה להיוולד מחדש, להתעורר מחדש, בכל רגע ורגע. ואולי זוהי המשמעות של סיפורי הלידה הרבים בסיפור יציאת מצרים, וזהו משמעו של הציווי בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם: עלינו לשחרר עצמנו מכבלי מצרים, להתעורר בכל רגע ורגע מחדש.

Feature Photo by Chris Meads