לשבות, לשמוט, לשבור את הלוחות: על החירות שבשמיטה

הקריאה בתורה בי"ט בניסן, ד' חול המועד פסח היא מתוך פרשת כי תשא. הקריאה מתמקדת בלוחות השניים שמשה מקבל בהר סיני, "ויאמר ה' אל משה פסול לך שני לוחות אבנים כראשנים" ובסיומה מופיעה מצוות שלושת הרגלים.

בפרשת כי תשא מסופר בהרחבה על חטא העגל. בזמן שמשה נמצא במרומי הר סיני, העם החרד, שאינו יודע מדוע מתעכב משה, פונה אל אהרון ומבקש אלוהים אחר אחריו ילכו במדבר:

וַיַּרְא הָעָם, כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר; וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ–כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ.

אלוהים מספר על חטא העגל למשה ומבקש את רשותו להשמיד את העם:

וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה:  לֶךְ-רֵד–כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.   סָרוּ מַהֵר, מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם–עָשׂוּ לָהֶם, עֵגֶל מַסֵּכָה; וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ, וַיִּזְבְּחוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם…    רָאִיתִי אֶת-הָעָם הַזֶּה, וְהִנֵּה עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא.  וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם…

משה משכנע את אלוהים שלא ישמיד את העם:

 וַיְחַל מֹשֶׁה, אֶת-פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהָיו; וַיֹּאמֶר, לָמָה יְהוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה?…  שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ, וְהִנָּחֵם עַל-הָרָעָה לְעַמֶּךָ.  זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ, וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם, אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם…

ואכן אלוהים משנה את דעתו ומשנה את כוונתו להשמיד את העם: וַיִּנָּחֶם, יְהוָה, עַל-הָרָעָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ. 

במסכת תענית יש תיאור דרמטי יותר על מה שמתרחש בהר סיני:

הלוחות היו אורכן ששה טפחים ורוחבן שלושה (טפח, כעשרה ס"מ) והיה משה תפוש (מחזיק) בטפחיים, והקב"ה (מחזיק) בטפחיים וטפחיים באמצע. כיוון שעשו ישראל אותו מעשה (מעשה העגל) ביקש הקב"ה לחוטפן (את לוחות הברית) מידו של משה, וגברה ידו של משה וחטפן ממנו (מהקב"ה) שהכתוב (בתורה) משבחו ואומר: "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל" (מסכת תענית ד, ה).

בשונה מהדיאלוג המיושב המוצג בספר שמות, מסכת תענית מציגה מאבק דרמטי: אלוהים משנה את דעתו ובכעסו מושך את לוחות הברית מידי משה, ואילו משה לא מוותר ומתעקש להחזיק בלוחות ולהביא אותם לבני ישראל.

מאחורי הדיון בספר שמות והתיאור הדרמטי במסכת תענית מסתתרת שאלה מרכזית אחת: אם משה ידע על חטא העגל, ובכל זאת התעקש להביא את לוחות הברית אל העם, מדוע מסופר שמשה שובר את הלוחות כשהוא יורד מהר סיני?

ר' יצחק עראמה מפרש בפירושו עקידת יצחק שמשה, עם כל גדולתו כנביא, היה בשר ודם ו"אין דומה מראה עיניים למשמע אזניים", כלומר, רק כשראה משה בעיניו את העם סוגד לעגל הזהב, רוקד ומאבד עצמו בעבודת אלילים, רק אז איבד את עשתונותיו וטיעוניו ההגיוניים נכנעו בפני כעסו הבוער.

בפרשת כי תשא מופיע גם איזכור קצר לשמיטה: "בחריש ובקציר תשבות" (שמות לד,כא).

כלומר, אחת לשש שנים עלינו "לשמוט" את הקרקע ולהניח אותה הפקר. מבלי להכנס לדינים שקשורים לחקלאות, יש מקום לשאול מה משמעותה של שמיטה בחיי היומיום שלנו?

שמיטה משמעה צניעות. להזכיר לעצמנו במעשה שדבר אינו שלנו, לא כסף, לא חפצים, לא חיינו-אנו, הכל שייך לבורא עולם, או לחילופין, לנסיבות החיים, ליקום, לטבע, לכוחות החזקים מאיתנו.

משה, כשהוא אוחז את הלוחות הראשונים, ונאבק באלוהים, מציב עצמו במרכז ואומר: "אלו הלוחות שלי" אני חרטתי, אני עשיתי, העם הזה שאתה (אלוהים) כועס עליו, הוא העם "שלי", אני הולכתי אותו במדבר, אני "אחנך" אותו.

אבל כשמשה יורד מהר סיני, יורד מההר הגבוה אל האדמה, אל חיי היומיום, אל בני עמו הפגומים, הוא מכיר באנושיות שלו, מכיר בכך שלא הכל בידו, ועם ההכרה הזאת הוא שומט את הלוחות ומקבל על עצמו להכין לוחות חדשים, בצניעות.

במסכת ברכות נאמר שבארון הקודש היו הלוחות השלמים והלוחות השבורים: "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון". על כך אמר ר' מאיר שמחה מדווינסק שעלינו ללמוד "כי (הלוחות) הראשונים, אשר מעשה אלוהים המה שבורים, ולוחות שפיסל משה המה שלמים, להראות כי אין בשום נברא שום קדושה…" (מסכת ברכות ח עב).

על לוחות הברית הראשונים נאמר: "והלוחות מעשה אלוהים המה [ומכתב] אלוהים חרות על הלוחות". בפירוש אבות דרבי נתן נאמר "אל תקרא חָרות אלא חֵירות, שכל מי שעוסק בתורה בן חורין לעצמו".

אם נחזור למשמעותה של שמיטה בחיי היומיום, אפשר להרחיב ולומר, שרק במעשה היומיום, בחיים עצמם יש קדושה, ועלינו להיות צנועים ולא לקדש אדם או חפץ. לא לטעות ולהאמין שאנו אדוני הכל, לתרגל שמיטה, לשמוט את האדמה, לפעמים גם "לשמוט את הלוחות" כמו משה, ובכך למצוא חירות.

מי יתן ונהיה כולנו בני ובנות חורין. מועדים לשמחה!

Feature Photo: Rembrandt, Moses Breaking the Tablets of the Law (1659)