פרשת צו היא הפרשה השניה בספר ויקרא. הפרשה הראשונה, פרשת ויקרא, מתארת את עבודת הקורבנות מנקודת המבט של האדם המביא את הקורבן. הפרשה השניה, פרשת צו, מתארת את עבודת הקורבנות מנקודת המבט של הכהנים.

תפקיד הכהנים הוא ללמד את העם להבחין בין קודש לחול: וְאֶת-עַמִּי יוֹרוּ, בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל; וּבֵין-טָמֵא לְטָהוֹר (יחזקאל מ"ד, כ"ג). מעניין לשים לב שיש הקבלה הפוכה בין הדברים שיש להקפיד להבדיל ביניהם: ה"קודש" מקביל ל"טמא" וה"חול" מקביל ל"טהור".

עירוב דומה מופיע בהנחיות לקורבן תודה. קורבן תודה הוא קורבן נדבה, שמביא אותו אדם כדי להודות על נס או הצלה. האדם המביא קורבן תודה מצווה להביא זבח, חלות מצות וחלות לחם חמץ: אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ, וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן. עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ, עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו (ויקרא ז, יב-יג).

מה עניין עירוב חמץ ומצה בקורבן תודה?

בראיה סמלית החמץ מסמל את חיי היומיום, הכניעה לחומר ולתשוקה. המצה מסמלת קדושה, הסתפקות במועט (לחם עוני) ובהשאלה, חירות משיעבוד החומר (שיעבוד מצרים). עיקר עבודת הכהנים היא בהקפדה על דיני טהרה, ובהפרדה בין קודש לחול, בין טמא לטהור. אם כך, מה המטרה בעירוב חמץ ומצה בקורבן התודה?

במסכת שבת מסופר שכאשר בא משה לקבל את התורה מלאכי השרת מתקוממים ושואלים: מה לילוד אישה בינינו? כאשר הם לומדים כי משה בא לקבל את התורה, הם תמהים מדוע יש לתת תורה קדושה לאדם בשר ודם. משה עונה:

רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי, מה כתוב בה? אנוכי ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. ואילו אתם, המלאכים, למצרים ירדתם? לפרעה השתעבדתם? תורה למה תהא לכם?

עוד נאמר בה: לא יהיה לך אלהים אחרים. וכי בין עמים אתם שרויים וצריכים לאזהרה זו?
ועוד נאמר: זכור את יום השבת לקדשו. האם אתם עושים מלאכה שעליכם לשבות?
כבד את אביך ואת אמך – אב ואם יש לכם?
לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב – וכי קנאה יש ביניכם? יצר הרע יש ביניכם?

מיד הודו המלאכים לקדוש ברוך הוא כי טוב עשה ( מסכת שבת דף פח)

אם המצוות, בהשאלה, הן עבודה רוחנית, הרי שלמלאכים, או בהשאלה, לאדם המושלם השרוי בקודש, אין צורך או עניין בהן. חיי אדם ילוד אישה כל כולם עירוב בין חמץ למצה, בין חומר לרוח, בין קדושה לחולין. העירוב בין חמץ לבין מצה בקורבן התודה מסמל את האופן בו הכמיהה אל הרוחני והנשגב אינה נפרדת ממעשה החול והחומר, ואולי התודה אינה רק על מעשה הנס וההצלה אלא גם על היותנו ילודי אישה, שילוב של אדמה ורוח, חמץ ומצה.

*

מושג הרֵיקות (Sunyata) הוא מושג מרכזי בבודהיזם מזרם המאהיאנה. טבעם של הדברים הוא שהם משתנים, וככאלה אין בהם קביעות או קיום עצמאי ונבדל. כל התופעות בעולם החומר והרוח מתהוות בתהליך של התהוות גומלין והניסיון להתייחס אליהן כנפרדות ועצמאיות מייצר סבל. בהקשר זה, אם נחזור לרגע לתקבולת המנוגדת אצל הנביא יחזקאל, עשויה להמצא קדושה במעשה החולין, וטהרה עשויה להמצא בטומאה, וההפרדה בין שתיהן כמהויות נבדלות ועצמאיות הינה אשליה.

פסח, חג חירותנו, הוא החג בו אנו מטהרים עצמנו מהחמץ, וכמו אבותינו ואימותינו שיצאו ממצרים, אנו מתקיימים על מצה בלבד. אלא שהמציאות של יציאת מצרים היא מציאות ניסית: בני ישראל מתקיימים תחילה על מצה ובהמשך על המן שיורד כברכה מהשמים. אין זה עולם של חולין ויומיום, וגם בעולם הזה של ניסים וקדושה יש מהמורות רבות בדרך אל החירות.

בשיר "אבי בערב פסח" מציג יהודה עמיחי מציאות רחומה שבה ההפרדה בין חמץ לבין מצה היא אשליה ובו בזמן מעשה של אמונה.

יהודה עמיחי, אבי בערב פסח

בָּעֶרֶב הָאַחֲרוֹן הִמְשַׁלְתִי לְךָ
אֶת מְשַׁל אָבִי, אֲשֶׁר בְּעֶרֶב עֶרֶב פֶּסַח
הָיָה חוֹתֵךְ לֶחֶם בְּהַקְפָּדָה
לְקֻבּיּוֹת מְדֻיָּקוֹת וְשָׂם
אוֹתָן עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן כְּדֵי שֶׁיּוּכַל
לִמְצֹא אוֹתָן בְּעֵינָיו הַכְּבֵדוֹת
לְאוֹר הַנֵּר הָרוֹקֵד רִיקּוּדֵי מִצְוָה.
וְלֹא תְּהִי בִּרְכַּת בִּעוּר חָמֵץ שֶׁלּוֹ
לְבַטָּלָה.

כָּך לִחְיוֹת:
בַּמָּאִים שֶׁל עַצְמֵנוּ,
בַּמָּאִים רַמָּאִים
בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, כִּמְעַט,
וְלֹא נִהְיֶה
לְבַטָּלָה.

Feature Photo by Priscilla Du Preez