וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה: מעבר מקורבנות לשליחות

תקופת הזמן שבין סיום חג הפסח ועד יום העצמאות רצופה מעברים בין אבל וזיכרון לבין חגיגות ושמחה.

הביטוי "אחרי מות קדושים אמור" משקף את סמיכות פרשות השבוע שאנו קוראים לאחר פסח, ואת המוסכמה העממית שאין לדבר בגנותו של אדם לאחר מותו. 

פרשת אחרי מות פותחת באיזכור מות נדב ואביהוא, בניו של אהרון, וממשיכה בתיאור מדוקדק של עבודת הכהן הגדול במהלך יום הכיפורים: וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי־יְהוָה וַיָּמֻתוּ (ויקרא טז, א).

מה הקשר בין מות נדב ואביהוא לבין עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים?

פרשנות אחת מציעה שבני אהרון היו צדיקים, ומותם ביום הכיפורים כיפר על חטאי העם: "בא' בניסן מתו בניו של אהרן, ולמה מזכיר מיתתן ביוה"כ? אלא מלמד שכשם שיום הכפורים מכפר כך מיתתן של צדיקים מכפרת" (ויקרא רבה כ, יב).

פרשנות אחרת רואה במעשה נדב ואביהוא מעשה של חציית גבולות. ספרא מפרש את מעשה נדב ואביהוא כמעשה של אהבה "ויקחו שני בני אהרון – אף הם בשמחתם כיון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה". כלומר, מעשה נדב ואביהוא הוא מקרה של  אהבה שחרגה מגבולותיה, והפכה מכלה.

אחד הטקסים המתוארים בפרוטרוט בפרשה הוא טקס הקרבת שני שעירים: שעיר לעזאזל ושעיר חטאת שהקרבתם מכפרת על חטאי העם:

… וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי־שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת… וְלָקַח אֶת־שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי יְהוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד׃ וְנָתַן אַהֲרֹן עַל־שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גּוֹרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַיהוָה וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל׃ וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת־הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיהוָה וְעָשָׂהוּ חַטָּאת׃ וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד־חַי לִפְנֵי יְהוָה לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה… וְשָׁחַט אֶת־שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם… וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת־שְׁתֵּי ידו [יָדָיו] עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת־כָּל־עֲוֺנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת־כָּל־פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל־חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל־רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד־אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה׃ וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת־כָּל־עֲוֺנֹתָם אֶל־אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת־הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר (ויקרא טז, ה-כב).

שני שעירים (תיישים) עומדים לפני אוהל מועד, אחד מיועד כקורבן לה', השני מיועד כקורבן לעזאזל. אהרון מטיל פור ובוחר בהגרלה את השעיר אשר יעלה כקורבן לה'. השעיר השני נשלח "לעזאזל" אל המדבר, לאחר שאהרון סומך עליו את ידיו ומתוודה על חטאי העם. 

בתרבויות העולם העתיק "עזאזל" משמעו עזז-אל, כינויים של אלים רבי כח, דוגמת מות הכנעני, שהיו שליטי עולם המוות, השאול. הטקסים בעולם העתיק נועדו להפיס את זעם האל, ולהעלות לו קורבן, במטרה למנוע אובדן בעולם האנושי. הטקס המוצג בספר ויקרא נועד לשנות את מהלך הקרבת הקורבנות הפגאני. המניע לטקס אינו זעם האל, נערכת הגרלה כדי לבחור את התייש שיוקרב לה' והתייש שימסר לעזאזל. באופן סמלי המדבר מייצג את העולם התחתון, עולם המוות. התייש מייצג את הישויות המאכלסות את עולם המוות.

במונחים פסיכולוגיים אפשר לראות בעזאזל את אריכטיפ "הצל" של יונג: ארכיטיפ המייצג את החלקים בתוכנו המייצגים דחפים ויצרים אותם אנחנו מסרבים לקבל, ומדחיקים. "הצל" מייצג את מה שמפחיד אותנו: זעם בלתי נשלט, יצרים שאינם מקובלים מבחינה חברתית, או שמנוגדים לדימוי הערכי שלנו על עצמנו. יש "בצל" מימד של אימה ואיום המביא אותנו לידי כעס, שנאה ודחייה.

במהותו טקס השעיר לעזאזל הוא טקס טהרה בו הכהן הגדול "מטעין" את חטאי העם על השעיר, ומשלח אותם אל מחוץ למחנה. באופן סמלי, חטאי העם, יצריו, מעידותיו, מוגלים אל מחוץ לגבול, אל ארץ לא נודעת, אל  תהומות המדבר.

את השעיר המיועד להישלח אל המדבר, מלווה איש עתי. הרשב"ם מפרש איש עתי כ"איש הבקי בדרכים ובמדבריות ורגיל בכל עת ששולחין אותו." לעומתו, מפרש חזקוני, שמדובר באדם "שהגיע זמנו למות תוך אותה שנה." 

ספר הזוהר מתאר את האיש העתי כאדם בעל סימנים מיוחדים: "…שאותו איש עתי היו בו סימנים מיוחדים: שעינו אחת גדולה מחברתה, וגבות עיניו מתכסין בשערות רבות, ועינו כצבע גוון כחול שבו כוחלים העיניים, ולא היה מסתכל ישר, [ועל ידי זה] היו יודעים שהוא האיש המיועד…"

אפשר לפרש את הסימנים המיוחדים שנותן ספר הזוהר באיש העתי כסימנים המעידים על כך שזמנו קצוב. אפשר לפרש סימנים מיוחדים אלו כמה שמעיד על ייחודו של האיש, שדמותו יוצאת הדופן וודאי גרמה לו ייסורים ובדידות, ולמרות זאת הוא יוצא אל המדבר בשליחות העם.

אַיֶכָּה?

בטקס הטהרה הכהן מתוודה על החטאים, בעדו, בעד ביתו ובעד כל קהל ישראל. כלומר, הכהן מייצג את עצמו ואת מי שקרוב אליו, ואת כל קהל ישראל. האדם העתי יוצא אל המדבר בשליחות העם. פעולתו מקבילה לפעולת הכהן הגדול: הוא משחרר את עצמו ואת כל קהל ישראל מחטאי השנה שחלפה. שני התיישים מייצגים שני סוגים של התמודדות עם חטאים: התקרבנות הרואה בנסיבות החיים את מה שהביא אותנו להתנהגות לא ראויה, ולקיחת אחריות והתמודדות עם הקושי שבחיים, הנדמים לעיתים כמו מדבר ציה.

בתשובה לשאלה אַיֶכָּה? השאלה המזמינה לקיחת אחריות, אדם הראשון מתחבא. הליכה במדבר היא הליכה אל הלא נודע, הליכה בדרך ציה בה אין וודאות שנוכל למצוא מים או מזון, כניסה אל מקום שמתנהל לפי חוקים שאין לנו שליטה עליהם, ואיננו יודעים עם אילו סכנות נידרש להתמודד. הליכה במדבר מחייבת התמסרות להליכה עצמה, תרגול ללא שיפוט בו אנו נענים לרגע ההווה ולמה שהוא מביא. דווקא במדבר אנחנו מוזמנים לענות הִנְנִי! 

על קורבן חטאת וקורבן עזאזל אומר הרמב"ם שמטרת טקס הטהרה להביא את האדם לחשבון נפש, לחרטה ולתשובה. לאחר חשבון הנפש יש מקום להשליך את ההתנהגות הרעה מעלינו, ולפתוח דף חדש: "אלו המעשים כולם משלים להביא מורא בנפש עד שתתפעל לתשובה – כלומר: שכל מה שקדם ממעשינו נקינו מהם והשלכנום אחרי גוינו והרחקנום תכלית ההרחקה" (רמב"ם, מורה נבוכים ג, מו).

חטאים באים לידי ביטוי במחשבה ובמעשה. בחיינו אנו, אין צורך לחכות ליום הכיפורים כדי לעשות חשבון נפש. פרשות אחרי מות קדושים מזמינות מודעות ואבחנה בין עמדת הקורבן לבין עמדתו של מי שלוקח אחריות ומשרת את הכלל. עמדת הקורבן מסירה מאיתנו אחריות למעשינו, ומעמידה אותנו בעמדה של תגובה והתגוננות כנגד הסביבה. קורבן החטאת מכפר על חטאי העם, קורבן עזאזל, הוא הקורבן הנושא את החטאים למדבר. דמותו של איש עתי מציעה לנו לקחת אחריות על מעשינו, ולהתרחק מנרטיב הקורבן. להניח לעוולות העבר, ולפתוח דף חדש לעתיד.

עֲזָאזֵל אַיֵּהוּ?

בשיר "איש עתי" שאול טשרניחובסקי לועג לתפיסה לפיה אפשר לגרש את החטא למדבר באמצעות טקס פולחני. התקופה שבין 1915 ל- 1923 היתה תקופה של מלחמות, מהפכות ופוגרומים. טשרניחובסקי גוייס כרופא צבאי, סבל רעב ומחסור, התפרנס בקושי, ואף הגיע עד סף מוות כאשר חלה בדלקת ריאות. השירים שכתב טשרניחובסקי במהלך תקופה זו עוסקים במשבר המוסרי שעבר על החברה האנושית בתקופת מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הבולשביקית. 

השיר כתוב כסונטה, ובכך תוחם את המאבק האנושי בין יצר לבין גבולות מוסריים, בין "צל" לבין כוחות אגו, בתוך מבנה שירי נוקשה בעל חוקים וכללים ברורים.  תיאורי המדבר הם תיאורים עזים-יצריים. הטבע המדברי ובעלי החיים שבו חומקים מן האדם ואינם מאפשרים לו למצוא גאולה בכך שיטיל את חטאיו, את אשמתו, על הַשָּׂעִיר הַמְּסֻלְסָל. 

ניסיונו של האיש העתי לגאול עצמו בכך שיתנער ממעשיו נידונים ללעג: עֲזָאזֵל כִּי יִשְׂחַק לָךְ לָעוֹג וְשָׂחוֹק. אנחנו, הקוראים, מוזמנים לשאת עדות לניסיון חסר התוחלת להתחמק מאחריות, ולפגוש בעיניים פקוחות את ההרס והחורבן שחוללו מעשינו.

אִישׁ עִתִּי | שאול טשרניחובסקי

“עֲזָאזֵל אַיֵּהוּ?” – כִּי תָרִים פְּעָמֶיךָ
אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וּבְעִקְּבוֹת הַנְּמֵרִים
בַּחוֹלוֹת הַכְּתֻמִּים, עַד סָגְרוּ עָלֶיךָ
הַכֵּפִים הָאִלְּמִים וְהַנְּחָלִים הָעֵרִים.

יֵשׁ עֶכֶס זְהַבְהַב זָע, נָס מִפָּנֶיךָ
אוֹ לְטָאוֹת מַכְתִּימוֹת – מִשֶּׁבֶת חֲבֵרִים –
אַדְמָתְךָ נְחֹשֶׁת, עוֹפֶרֶת שָׁמֶיךָ,
וּמֵתוּ הַחַיִּים בִּישִׁימוֹן חֲרֵרִים.

וְאִתְּךָ הַשָּׂעִיר הַמְּסֻלְסָל, כִּי תְּפַסְתּוֹ
עַל אֶרֶץ עֲיֵפָה וּמְלַחֵךְ אַסְפַּסְתּוֹ,
מִשֶּׁן-הַצּוּק דְּחֶנּוּ – וְהַסְכֵּת מֵרָחֹק:

עֲזָאזֵל כִּי יִשְׂחַק לָךְ לָעוֹג וְשָׂחוֹק…
וְעָנוּ וְשָׂחֲקוּ הַבְּקָעוֹת כִּמְשַׁטּוֹת,
הַנָּקִיק, הַסָּעִיף וְכָל-נַחֲלֵי הַבַּתּוֹת – – –

Feature Photo by Filip Filipov