סיפורם של כזבי בת צור וזמרי בן סלוא הוא סיפור בשלוש מערכות. האופן בו אנו מפרשים את הסיפור תלוי מאוד בנקודת המבט. מנקודת מבט דתית מדובר בסיפור שתחילתו בחטא, המשכו בהתגרות וסופו בנקמה. מנקודת מבט פוליטית מדובר על מאבקי שליטה וכוח, ועל מחיקתה האלימה של אישה בעלת מעמד וייחוס שיש סכנה שלא תהיה צייתנית. 

החטא ועונשו

אחרי ארבעים שנות נדודים במדבר, מגיע העם אל שיטים ושם נאמר: וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב (במדבר כה א). חטאו של העם בשיטים נתפס כחמור יותר מחטא עגל הזהב, משום שמדובר בדור הבנים, שנולדו לחירות ונועדו לכבוש את הארץ. חטא בעל פעור עובר על איסור עבודה זרה ואיסור התרועעות עם בנות הארץ. כגודל החטא כך גודל העונש, העם נענש במגיפה בה מתים עשרים וארבעה אלף איש:

"ויצמד ישראל לבעל פעור" … ר' לוי אמר: זו גזרה קשה מחטא העגל, שאילו בעגל כתוב: "פרקו נזמי הזהב" (שמות לב ג) וכאן כתוב: "ויצמד" – כצמידים. בעגל נפלו כשלושת אלפים וכאן – עשרים וארבעה אלף (במדבר רבה שם סימן כג).

איש מבני ישראל ואישה מדיינית

בעיצומה של המגפה, בזמן בו העם מבוהל מזעם האל ומתכנס, בוכה, לפני אוהל מועד, נאמר: וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית, לְעֵינֵי מֹשֶׁה, וּלְעֵינֵי כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל. איש מבני ישראל ואישה מדיינית מקיימים מגע מיני לעיני כל העם בפני אוהל מועד. בשלב זה הגבר והאישה אנונימיים, ומדובר, לכאורה, בהמשך בוטה של חטא בעל פעור. 

לנוכח שתיקתו של משה, שקודם לכן הכריז על העונש החמור של המגפה, מגיע פנחס הכהן, מוציא להורג את שני החוטאים, ומביא לעצירת המגפה: וַיַּרְא, פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר, בֶּן-אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם–אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה, מֵעַל, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. 

רק מאוחר יותר מגלה הטקסט המקראי את זהותם של האיש הישראלי והאישה המדיינית:

 וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה, אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת-הַמִּדְיָנִית–זִמְרִי, בֶּן-סָלוּא:  נְשִׂיא בֵית-אָב, לַשִּׁמְעֹנִי. וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית, כָּזְבִּי בַת-צוּר:  רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית-אָב בְּמִדְיָן, הוּא.

הקשרים בין עם ישראל לבין מדיין מורכבים. משה התחתן עם אישה מדיינית, ופנחס היה בנה של אישה מדיינית.

על פי מסכת סנהדרין, אובדן העשתונות של משה נובע ממעשה ההתגרות של זימרי שתפש [את כזבי בת צור] בבלוריתה והביאה אצל משה:

 אמר לו: בן עמרם, זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך? נתעלמה ממנו הלכה (סנהדרין פב, א).

לאחר שפנחס הורג את זמרי בן סלוא, שהיה נשיא שבט שמעון, השבטים מבזים את פנחס ואומרים לו מי אתה שתעמיד פני טהור? הרי אבי אמך היה מפטם עגלים לעבודת כוכבים, כלומר עובד עבודה זרה:

התחילו שבטים מבזין אותו ראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת כוכבים והרג נשיא שבט מישראל (סנהדרין פב, ב).

נקמה: צרור את המדינים

המערכה השלישית בסיפורם של כזבי וזמרי מגיעה בפרשת מטות, בה משה מצווה להכות במדיינים. הסיבה היא חטא בעל פעור ומעשה ההתגרות של זמרי וכזבי. הפעם מוזכר שמה של כזבי וייחוסה: צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם: כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר (במדבר כה יז-יח).

הנקמה במדיינים קשה ואכזרית. מעבר להרג שהתחולל במהלך הקרב, משה מצווה להוציא להורג גם הילדים הזכרים ואת הנשים שאינן בתולות.

בסיפור הזה משה אינו מאבד את עשתונותיו, אך גם לא מתקומם כנגד חומרת הדין. למדיינים יש חלק משמעותי בסיפור חייו של משה. המדיינים הצילו את חייו במדבר: וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר. משה מתחתן עם אישה מדיינית, ציפורה, שגם היא, בתורה, מצילה את חייו במדבר. אביה של ציפורה, יתרו, הופך ליועצו הפוליטי של משה. ועדיין, כשהוא נקרא למלחמת נקמה נגד מדין, משה לא מתווכח ואין לו טיעוני נגד.

אם סיפורם של כזבי וזמרי בא ללמד על האיסור להתחתן עם עמי הארץ, הרי שמלחמת ישראל במדיין הופכת, לכאורה, את האיסור על פיו. לאחר הנקמה וההרג, שלל המלחמה מונה 32,000 נשים צעירות, בתולות, אותן מחלקים בין השבטים. פרשנים טוענים שנשים צעירות אלו התגיירו. אולם, לאחר הרצח הפומבי של כזבי ושל זמרי, מתן היתר לקשר בין גברי ישראל לבין בנות מדיין הוא תמוה.

משחקי הכס: מאבקי שליטה וכוח

אפשר לקרוא את הסיפור של זמרי וכזבי מנקודת מבט פוליטית המספרת סיפור של מאבקי שליטה וכוח. בזמן המסע במדבר חנה שבט שמעון מדרום למשכן, במיקום קרוב למדיינים. בהקשר זה אפשר לראות בזיווג בין זמרי לבין כזבי נישואים שמטרתם היתה לבסס ברית פוליטית בין שבט שמעון לבין מדיין.

הפרשנות המסורתית מפרשת את השם "כזבי" מלשון כזב: מאכזב, שקרי. אולם, המילה "כזב" באכדית משמעה עשיר, שופע. "כוזבו" היא סיומת שמתווספת לשמות של אלות פוריות כדוגמת אישתר ואשרה. על פי המיתולוגיה הכנענית האלה אשרה מפתה את האל בעל. מכאן שהזיווג הפומבי בין כזבי לבין זמרי יכול להתפרש כמעשה פולחני שיש לו משמעויות פוליטיות ודתיות.

ברית פוליטית בין שבט שמעון לבין מדיין, היתה מעלה את מעמדו של שבט שמעון, ואולי אף מאיימת על מעמדו של משה כמנהיג העם. בהקבלה למעשה ראובן, מעשה הזיווג הפומבי של זמרי וכזבי לנוכח אוהל מועד, יכול להתפרש כאיום פוליטי. ירושת נשות השליט (או פלגשיו) על ידי השליט החדש מסמלת את העברת השלטון. במקרה של ראובן, ראובן, רוצה לבסס את מעמדו כבן בכור, ולמנוע מיעקב לבחור את בנה של רחל, האשה האהובה. עונשו של ראובן ניתן ביחס ישר למעשה ולכוונתו: ראובן מאבד את הבכורה. זמרי מחקה את משה, הנשוי לאשה מדיינית, ומזדווג עם כזבי בפתח אוהל מועד, מקום ההתוודעות של משה עם אלוהים, באקט פולחני של הירוגמיה (נישואים קדושים) המדמה את הזיווג בין השמים לבין הארץ.

במקרה של זמרי, מתמודד נוסף על שררה נכנס אל המערכה, ומוציא אותו להורג. פנחס, שכמו משה, גם הוא בן לשבט לוי, מוציא להורג את זמרי ואת כזבי באקט פולחני סמלי: וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם–אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ. פנחס לוקח רומח, סמל פאלי, ודוקר את כזבי, המסמלת את אישתר, אלת הפריון, בקיבתה, ברחמה. 

וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי, בְּתוֹכָם; וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, בְּקִנְאָתִי. לָכֵן, אֱמֹר:  הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי, שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו, בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם–תַּחַת, אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו, וַיְכַפֵּר, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. 

על פי הפרשנות המסורתית קנאותו של פנחס מזכה אותו בברית ה', ובכהונה. פנחס יהיה כהן משוח מלחמה, שתפקידו להעצים את רוח הלחימה, במלחמת בני ישראל במדיין. רד"ק מפרש שפנחס לא רק העניק השראה ותמיכה רוחנית ללוחמים, אלא גם נלחם לצידם: "וכן צוה להיות כהן משוח מלחמה ולהכנס עם ישראל למלחמה, והנה פנחס טמא עצמו למצוה כשהרג זמרי וכזבי, וכן הלך למלחמת מדיין עם ישראל."

מנקודת מבט פוליטית, אפשר לראות במעשה פנחס חילופי דורות בין דור המדבר לדור הבנים. ידי ההנהגה הותיקה רפו, משה איבד עשתונותיו נוכח מעשה זמרי, ופנחס נטל את מוסרות השלטון. בהקשר זה, ברית השלום לה זוכה פנחס הינה הבטחה שיהיה מוגן מפני נקמת דם מצד שבט שמעון.

חפש את האישה

הסיפור על כזבי בת צור מעלה את השאלה: את מי אנחנו מוכנים לקבל אל תוך עם ישראל? כזבי היא בתו של אחד מחמשת נשיאי מדיין, אישה בעלת ייחוס גבוה ומכובד. כזבי אינה כנענית חסרת מעמד כמו תמר אשת ער, או מואבית צייתנית כמו רות, שתי נשים שהתקבלו אל עם ישראל, אך נעלמו מיד לאחר שנולד להן בן.

כזבי אינה שבויית מלחמה צעירה ומפוחדת, אי אפשר למחוק ולהעלים את זהותה, ומכאן שהיה צורך למחות אותה באלימות, מתוך חשש שמא תשפיע יותר מאשר תושפע.

Feature Photo: Jeremias van Winghe (1578-1645), Phinehas slaying Zimri and Cozbi the Midianite.