נקמת בני ישראל במדין: אלימות, רצח וביזה בפרשת מטות

בפרשת מטות בני ישראל יוצאים למלחמה נגד מדין. זו המלחמה הראשונה שמתוארת בפירוט. בקריאה בת זמננו, ההתרחשויות במלחמת מדין מצמררות.

הפרק פותח בציווי למשה: נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְֹרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל-עַמֶּיךָ. משמע, הפעולה המשמעותית האחרונה שיבצע משה היא מלחמת נקם. הסיבה לנקמה היא חטא בעל פעור: כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר. פרשת מטות מהווה סיום דרמטי למעשה הקנאות של פנחס, שהרג איש מבני ישראל ואישה מבנות מדין משום שעסקו בפולחן מיני לאל בעל פעור. בשונה מפנחס, שניתן לומר שביצע את ההרג ללא תכנון או מחשבה תחילה, מלחמת מדין היא נקמה מאורגנת ומתוכננת.

למדיינים יש חלק משמעותי בסיפור חייו של משה. המדיינים הצילו את חייו במדבר: וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר. משה מתחתן עם אישה מדיינית, ציפורה, שגם היא, בתורה, מצילה את חייו במדבר. אביה של ציפורה, יתרו, הופך ליועצו הפוליטי של משה. ועדיין, כשהוא נקרא למלחמת נקמה נגד מדין, משה לא מתווכח ואין לו טיעוני נגד.

בנושא חוקי מלחמה, הרמב"ן כותב: "כשם שישנה מצווה לקרוא לשלום אל האויב טרם יציאה למלחמה כך ישנה גם מצווה בזמן המלחמה להניח לו להימלט מכיוון רביעי ולהשאיר אותו פתוח וזאת מסיבת רחמים". בענין מלחמת מדין יש מחלוקת בין הפרשנים, ויש הטוענים כי בני ישראל לא הקדימו למלחמה ניסיון הדברות או קריאה לשלום, אלא הקיפו את המדיינים מכל ארבעת הצדדים באופן שלא איפשר לאיש להמלט ולהציל את נפשו. העובדה כי הלוחמים חוזרים ללא אבדות בנפש מעידה על מתקפה מתוכננת חסרת רחמים.

כאשר חוזרים לוחמי ישראל מנצחים מן הקרב, משה כועס על כך שלקחו שלל. גם במקרה זה משה אינו מתפשר על דבר: וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל… וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה… וְעַתָּה הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ: וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר הַחֲיוּ לָכֶם… וְנֶפֶשׁ אָדָם מִן הַנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר כָּל נֶפֶשׁ שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים אָלֶף.

הלוחמים הרגו את הגברים, והביאו איתם את הנשים והטף, זהב כסף ובהמות, כשלל. משה מצווה כי כל הילדים הזכרים, וכל הנשים שאינן בתולות יוצאו להורג. הנשים הבתולות, שמניינן 32,000 נותרו כשלל. את השלל כולו מחלקים בין שבטי העם וחלק מהשלל נמסר למשכן. הפרשנים טוענים כי הנשים הנוכריות התגיירו, מה שהתיר את בואן בקהל ישראל. אך בקריאה מפוכחת יותר מדובר בנשים שאיבדו את כל שהיה להן: את משפחותיהן, את עמן ואת ביתן. נשים אלו הופכות "שלל", פלגשות בעל כורחן.

חטא בעל פעור הוא חטאם של בני ישראל, שחטאו בכניעה לתאוותם. מי שנענש בפועל על החטא הם המדינים, ועוד יותר מכך הנשים המדייניות. בני ישראל מחליפים את התאווה לתענוגות הבשר, בתאווה מסוכנת לא פחות, התאווה לעליונות רוחנית שבאה לידי ביטוי בקנאות דתית.

העם שמצווה לזכור כי היה גר בארץ מצרים, העם שקורא בכל שנה על הרדיפה שרדף פרעה כל בן זכר, רוצח את שבויי המלחמה שלו, נשים וילדים, ואחר כך מפרט את תהליך הטהרה החל על הלוחמים שהפכו טמאי מתים. כיצד מטהרים אחרי רצח נשים וילדים?

רבים בוחרים לקרוא את אירועי מלחמת מדין בגישה הרמנויטית המחפשת פרשנות ומשמעות פנימית לאירועים חיצוניים. אלא, שלצערנו, אלימות, רצח וביזה עדיין לא נעלמו מהעולם, ויש חשיבות בהתמודדות מול הסוגיות העולות במלחמת מדין. גם בתורה עצמה יש קולות שונים ביחס להתנהגות ראויה בזמן מלחמה, ובקרב הפרשנים ישנה ביקורת כנגד קנאות דתית.

בפרשת כי תצא, בספר דברים, מדובר על דיני מלחמה מתוך מודעות לכך שמלחמה משחיתה את הנפש: כִּי-תֵצֵא מַחֲנֶה עַל-אֹיְבֶיךָ:  וְנִשְׁמַרְתָּ–מִכֹּל דָּבָר רָע… כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ… וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ. בתקופתנו עלינו לשאול, מהי המשמעות של "והיה מחניך קדוש"? האם הכוונה עם מתבדל שמתייחד ביכולתו לנקום ובקנאותו הדתית, כמו במקרה של מלחמת מדין? או אולי הכוונה היא לעם המהווה אות ומופת להתנהגות אנושית? יש המפרשים כי ראשיתו של חטא בעל פעור בעצתו של בלעם בן בעור לבנות מדין לנצל את תאוותם של בני ישראל ולפתות אותם לחטא. בלעם, שבא לקלל ויצא מברך, הותיר לנו ברכה משמעותית אחת: מה טובו אוהליך יעקב. האם נהיה עם שאוהלו פתוח ומביא טוב לכלל בני האדם?

Photo by Gladson Xavier