פרשת וישב פותחת את מחזור סיפורי יוסף: וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו–בְּאֶרֶץ, כְּנָעַן.  אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב, יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת-אֶחָיו בַּצֹּאן, וְהוּא נַעַר (בראשית ל"ז, א-ב). בפרשות הקודמות יעקב חווה אובדנים שמסמנים, בחלקם, את החלשות מעמדו כראש המשפחה: יעקב מאבד את אשתו האהובה רחל, שמתה לאחר לידת בנימין ונקברת בדרך אפרתה; ראובן, בנו הבכור, אונס את בלהה בניסיון לבסס מעמדו כיורש; דינה בת לאה נאנסת על ידי שכם בן חמור, ואחיה, שמעון ולוי, רוצחים את אנשי העיר כנקמה. בכאבו ובאבלו יעקב מפנה את כל אהבתו אל יוסף, בנה יפה התואר של רחל, המזכיר לו את אהובתו. יעקב מפגין בפומבי את יחסו כלפי יוסף כשהוא מכין עבורו בגד המייחד אותו מכל בניו: וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים.

הביטוי בן זקונים מתייחס לבן הצעיר במשפחה. אולם, יוסף לא היה הבן הצעיר ביותר במשפחת יעקב. בנימין, אחיו, צעיר ממנו. מדוע הוא מכונה בן זקונים? הרמב"ן מפרש שיעקב לקח את יוסף כדי שישרתו, ומשום שהיה תמיד איתו "נקרא לו בן זקוניו בעבור שישרתו לזקוניו". ייחודו של יוסף בכך שלא רק שירת את אביו אלא גם למד ממנו והפגין חוכמה גדולה כמו אדם זקן ורב ימים: "שמסר לו חכמות וסתרי תורה ומצאו משכיל ובעל סוד בהם כאילו היה זקן ורב ימים" (רמב"ן על בראשית ל"ז).

לפי פשט הכתוב, יעקב מכין ליוסף כתונת פסים מתוך אהבתו אליו. השוואה למקרים נוספים בהם מוזכרת כתונת מוסיפה רובד פרשנות נוסף. כתונת פסים מוזכרת בשני סיפורים בתנ"ך: בסיפור יוסף ובסיפורה של  תמר בת דוד.

על תמר בת דוד נאמר: וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁנָה בְנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹות (שמואל ב', י"ג פס' י"ח). כלומר, במקרה של תמר כתונת הפסים סימלה את מעמדה כבת מלך וכבתולה שלא נישאה עדיין. ממצאים ארכיאולוגיים מראים כי כתונת פסים היתה לבוש מיוחד שנלבש על ידי כהנים ומלכים והיה שמור לטקסים פולחניים. הרמב"ן מקשר בין כתונת הפסים לבין הכתונת שלבשו הכהנים בבית המקדש: "כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן, כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה, כמו שמצינו בכתנת, ועשה לו כתונת פסים … והלבישו כבן מלכי קדם" (רמב"ן על שמות כ"ח, י"ב). מכאן שיעקב משאיר את יוסף איתו ולא שולח אותו לעבוד עם אחיו לא רק בשל אהבתו אליו, אלא גם משום שחש שחוכמתו של יוסף יוצאת דופן וחלומותיו מעידים עליו שהוא בעל יכולת ראיית העתיד.

בראשית רבה מפרש כתונת פסים: שהיתה דקה וקלה ביותר ונטמנת בפס יד. כלומר, כתונת הפסים היתה בעלת שרוולים ארוכים שהגיעו עד פס כף היד, והיתה עשויה בד דק ואיכותי. כותונת כזו מייחדת אדם במעמד גבוה שאינו נדרש לעבודה פיזית מאומצת. הפרשנים מתייחסים לייחודה של כתונת הפסים כסיבה שגרמה לאחים לשנוא את יוסף, ולומדים מכך שראוי להורה לנהוג בשיוויון בין ילדיו: צריך אדם שלא לשנות בן מבניו שעל ידי כתונת פסים שעשה אבינו יעקב ליוסף, וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְגוֹ (בראשית רבה פד, ח).

מנקודת מבט של פוליטיקה ויחסי כוחות, מעמדה הנכבד של תמר, ובהשאלה של אחיה אבשלום, מאיימים על אמנון, והוא פוגע בתמר כאמצעי להחליש את אבשלום. במקרה של יוסף, אחי יוסף מקנאים בו על שזכה באהבת אביהם, אך יתכן שגם מסרבים לקבל את יוסף כבן הנבחר: וַיִּרְאוּ אֶחָיו, כִּי-אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל-אֶחָיו–וַיִּשְׂנְאוּ, אֹתוֹ; וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹום.

בשני הסיפורים, כתונת הפסים, למרות ואולי בגלל המעמד הגבוה שהיא מסמלת, לא מספקת הגנה, ולא מצילה את יוסף או את  תמר מפגיעתם הרעה של אחיהם: תמר נאנסת על ידי אמנון, יוסף מושלך אל הבור ונמכר לעבדות.

בראשית רבה משווה בין אבשלום לבין אחי יוסף: מתוך גנותן של שבטים אתה יודע שבחן – להלן "ולא דבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב" (שמ"ב יג,כב), די בליביה בליביה [מה שבליבו נשאר בליבו]; ברם הכא "ולא יכלו דברו לשלום" (ברא' לז,ד), די בליבהון בפומהון [מה שבליבם בפיהם].

אבשלום שומר את כעסו בליבו, וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם אַמְנוֹן לְמֵרָע וְעַד טוֹב כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֵת תָּמָר אֲחותוֹ. לאחר שנתיים של תכנון, כאשר נקרית בפניו הזדמנות, אבשלום נוקם באמנון. לעומת אבשלום, אחי יוסף מראים את סלידתם ליוסף בגלוי, וְלֹא יָכְלוּ, דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹום. עובדה זאת מעלה שאלה לגבי יעקב. האם לא היה מודע לקנאת האחים ביוסף? ואם היה מודע לקנאתם ולכעסם, מדוע שלח אליהם את יוסף?

לאחר מעשה, אמנון לא מנסה להסתיר את מעשיו, ומגרש את תמר מביתו. לעומתו, אחי יוסף מסתירים את המעשה שעשו ומשקרים לאביהם. האחים טובלים את הכתונת של יוסף בדם שעיר עיזים, ומציגים אותה כעדות לכך שאחיהם מת. בראשית רבה מפרש שדם שעיר העיזים כמוהו כדם אדם. המעשה שעשו האחים כדי להסתיר את מעשיהם, יחזור באופן סמלי במסכת זבחים המקשרת בין כפרת הקורבנות המוקרבים בבית המקדש לבין הכתונת שלבשו הכהנים: למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה? לומר לך: מה קרבנות מכפרין, אף בגדי כהונה מכפרין. כתונת מכפרת על שפיכות דם, שנאמר: וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתנת בדם (מסכת זבחים, פ"ח ע"ב).

אלכסנדר קַבַּנֵל (1823–1889) , צייר צרפתי בן המאה ה- 19 שהרבה לצייר סצנות מהתנ"ך מצייר את תמר בבית אבשלום. קבנל בוחר לצייר את תמר לאחר האונס, לאחר שצעדה ברחובות זועקת, והגיעה אל בית אחיה אבשלום. תמר נופלת לזרועות אחיה, מבקשת הגנה, דורשת נקמה. אבשלום המזועזע מנחם אותה ומתכנן את נקמתו. אבשלום לא צועק ולא מצהיר הצהרות, דַי בְּלִיבִּיה בְּלִיבִּיה; ידו מורמת ועיניו מביטות בנקודה לא מוגדרת בעתיד, בה הוא רואה בעיני רוחו את הדרך בה ינקום את נקמת אחותו.

קבנל יוצר ציור עשיר בצבע המביע את הרגשות הקשים דרך תנוחת הדמויות, ובאמצעות הצבעים העזים ודוגמאות הבדים השונים: הבגדים אותם לובשות הדמויות, דוגמת הבדים המגוונים של הריהוט, והדוגמה הצבעונית על קירות החדר. הסצנה לוכדת את העושר של בני המלך, ביחד עם ההלם והזעם על מעשה האלימות המינית.

Feature photo: Alexandre Cabanel, Thamar and Absalon (1875)