לאחר מעמד מתן תורה עולה משה להר סיני. משה לא אומר לעם כמה זמן ישהה על ההר, יתכן שלא ידע, והעם מתקשה להמתין. משה משתהה על הר סיני במשך ארבעים יום. זמן ההמתנה קשה לעם, ובצר להם הם דורשים מאהרון ליצור להם עגל זהב שיוכלו לסגוד לו, אלוהים אחרים שיוביל אותם בדרכם במדבר.

מה המשמעות הסמלית של עגל הזהב? הצורך האנושי כל כך להאחז במשהו מוחשי. אחרי חווייה של ההתעלות הרוחנית, החזרה אל חיי היום יום, אל השגרה וחוסר הוודאות של המציאות, קשה. אנחנו מבקשים לנו משהו בטוח, מוחשי, מבריק… עגל זהב שהוא תעתוע. העם מבקש להאחז במשהו בתוך חוסר הוודאות של המדבר, אל נוכח הפחד שעולה בהם כשהם ניצבים, בודדים ללא מנהיג, ללא אל.

עוד בהיותו על ההר, מגלה משה את בגידת העם. לאחר ששהה בקרבת האל במשך ארבעים יום ולילה, משה יורד מההר, והירידה כמוה כירידה מאיגרא רמה לבירא עמיקתה, מהפסגה אל התהום. תגובתו של משה אלימה וקשה. הוא שובר את לוחות הברית, משמיד את עגל הזהב, קורא לאחיו בני לוי, מִי לַיהוָה אֵלָי, ומורה להם להרוג את כל מי שסגד לעגל הזהב.

חוויית ההתעלות של משה נשברת כמו לוחות הברית, והוא נופל אל ניתוק ובדידות, מה שבמסורות הרוחניות מכונה "הלילה האפל של הנפש." משה פונה אל האל בצערו, בייאושו: הוֹדִעֵנִי נָא אֶת-דְּרָכֶךָ, וְאֵדָעֲךָ, לְמַעַן אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֶיךָ. הבקשה כמוה כזעקה של אדם החש שאיבד את קרבת האל.

תשובת האל למשה מאתגרת: לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי:  כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם, וָחָי … הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי; וְנִצַּבְתָּ, עַל-הַצּוּר.  וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי, וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר; וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ, עַד-עָבְרִי. וַהֲסִרֹתִי, אֶת-כַּפִּי, וְרָאִיתָ, אֶת-אֲחֹרָי; וּפָנַי, לֹא יֵרָאוּ.

לא תוכל לראות את פני. לא תתכן קרבה בין האנושי לבין האלוהי. כמו בסיפור על ארבעה שנכנסו לפרדס ראיית האל גורמת למוות או לשיגעון. האנושי לא מסוגל לשאת באופן מלא את האלוהי. אם אלוהים הוא היקום, הרי שבני האנוש מסוגלים לראות רק ראיה חלקית של המציאות.

אלוהים שם את משה בנקרת הצור. במקום חלול, כמו רחמי, בו תודעתו של משה נולדת מחדש. אם אלוהים הוא הזמן הרי שבני האנוש מסוגלים להבין ולהכיל רק את אחוריו, כלומר את תוצאות ההתהוות של ההתרחשויות במציאות, אך לא את ראשיתן או את מהותן: וְרָאִיתָ, אֶת-אֲחֹרָי; וּפָנַי, לֹא יֵרָאוּ.

בשיר "למען אומץ" מציע ג'ון או'דונהיו פרשנות אחרת ללילה האפל של הנפש, לחוויה המפחידה של בדידות ואובדן דרך. או'דונהיו טוען שאל לנו לפחד מהאפלה, כי הפחד מקורו במחשבה שהאפלה מאיימת. נכונותו של אדם להניח עצמו בידיו הרחבות של היקום, וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ, עַד-עָבְרִי, להניח למציאות להתהוות כפי שהיא מתהווה, לשהות באפלה ללא דחיה או מאבק, ואז ללמוד לראות מחדש, "ללמד את עיניך לראות את המתנה לה אתה זקוק נחבאת בפינה אפלה," היא המאפשרת שיחרור מפחד וחיבור אל הנצחי.

כשהאור סביבך פוחת
ומחשבותיך מחשיכות
עד אשר הפחד בגופך
הופך לאבן בתוכך

כשאתה מוצא עצמך
נטול אמונה
ומפורק מכל משענת

כשהקול השולט בליבך
אפל כעורב
היה נכון להכיר
כי מחשבותיך
מחשיכות את עולמך

חפש ומצא
מחשבה בהירה

דע כי אינך לבד
וכי לחשכה הזאת יש מטרה
ללמד את עיניך לראות
את המתנה לה אתה זקוק
נחבאת בפינה אפלה

הער את הלמידה
של כל הסבל אותו סבלת

עצום את עיניך
אסוף סביב ליבך חומר בעירה
כל שאתה זקוק לו הוא ניצוץ אחד
שיזין את הלהבה
שתטהר את האפלה
מכובד הפחד

בטחון חדש ינבט בך
ויכוון אותך אל עבר שדות חדשים
בהם הדימיון שלך יפגש בקושי
כמתנה

~ ג'ון או'דונהיו, למען אומץ. תרגום: קרן פייט.

Feature Photo by Fernando Dearferdo