בדיחה ידועה מספרת שאפשר לתמצת את חגי ישראל במשפט: ניסו להרוג בנו, לא הצליחו, הרגנו בהם, בואו נאכל. סיפור פורים הוא סיפור "ונהפוך הוא" בו אכן, ניסו להרוג בנו, לא הצליחו, ואנחנו הרגנו בהם, ומאז אנחנו שמחים וצוהלים ואוכלים אזני המן לרוב.

בואו נתבונן לרגע בעניין הרצח וההרג. המן מגיע אל אחשוורוש ומבקש "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים." אין ספק שמדובר באיום מוחשי ואמיתי. לאחר נפילת המן ועליית מרדכי ואסתר, השניים נערכים להצלת עמם. היהודים מקבלים רשות "לעמוד על נפשם" ולהגן על עצמם. זה מסביר את ההרג המתרחש ביום הראשון. קצת קשה יותר להסביר את ההרג המתמשך ביום השני והשלישי. יתכן שהיהודים פחדו כל כך מהשמדה, עד שהיו נחושים להכניס פחד מצמית בלב אויביהם, באופן שיסיר מהם את האיום אחת ולתמיד. אולם, מגילת אסתר, מגילת "ונהפוך הוא," טומנת בחובה אמת כואבת על ארעיותה של המציאות, וחוסר יכולתו של האדם לשלוט בגורלו. כשם שהמלכה ושתי ואחריה המן נופלים ממרום מעמדם, כך יכולים גם אסתר ומרדכי ליפול מעמדת השלטון. דבר לא מבטיח לנו בטחון או וודאות לאורך זמן.

מעניין לשים לב שהמסר של מגילת אסתר לדורות הבאים אינו מסר של רצח ופחד, אלא דווקא מסר של אמת ושלום, מסר של וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ. חג פורים מחייב קריאת מגילה, משתה ושמחה, משלוח מנות, ומתנות לאביונים. כלומר, חג פורים מזמין אותנו לתרגל "ונהפוך הוא:" להחליף את הפחד וההרג של סיפור המגילה בתרגול של חמלה כלפי הזולת, בעשיית הטוב, וביכולת לשמוח בהווה.

בהקשר זה, בספר משאת משה, פירושו של ר' משה אלשיך (1520-1592) על מגלת אסתר, מופיע פירוש יפה לפיו אסתר ומרדכי לא ביקשו עבור עצמם אלא ביקשו זה למען זו, ולמען עם ישראל כולו:

הורה לנו מוּסַר נאה בל ידרוש כל אדם שלום וטוב לעצמו ולא לחבירו, והשם יתברך הוא ידרוש שלום הכל. כי בהיפך הוא: כי כשהאדם שם פניו להיטיב רק לעצמו ולא לחבירו – וכן רעהו כיוצא בו, אז אין הקדוש ברוך הוא מיטיב לאחד מהם. כי אדרבא כָּל הַמְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל חֲבֵרוֹ, וְהוּא צָרִיךְ לְאוֹתוֹ דָבָר – הוּא נַעֲנָה תְחִלָּה (בבא קמא צב ע"א). וזהו מצוות עשה וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (ויקרא יט יח) הכוללת כל התורה. ומרדכי ואסתר החזיקו במידה זו, שכל אחד רצה להיטיב לחבירו – והשם יתברך היטיב לשניהם.

Feature Photo by Katherine Hanlon