בפרשת תצווה נמשכות ההנחיות לגבי המשכן. העם מקבל תיאור מפורט של התפקידים, והלבוש של אהרון ובניו, הכוהנים המְשַמְשים במשכן. הפרשה מציגה בפירוט את בגדי הכוהנים: אהרון הכהן הגדול ילבש אֵפוֹד ועליו החוֹשֶן. על החושן משובצות אבנים, ועליהן שמות  שנים-עשר שבטי ישראל.  פרטֵי לְבוּש נוספים שילבש אהרון, הם: מעיל אֵפוֹד, כּוּתוֹנֶת תשבץ, מִצְנֶפֶת, ועליה ציץ זהב. בני אהרון ילבשו כּוּתָנוֹת, אַבְנֵטִים ומִגְבָּעוֹת.

בפרשה מופיעות שתי סיבות להכנת בגדי הכהן הגדול: אחת, כבוד ותפארת: וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ, לְאַהֲרֹן אָחִיךָ, לְכָבוֹד, וּלְתִפְאָרֶת. השניה, קדושה: וְעָשׂוּ אֶת-בִּגְדֵי אַהֲרֹן, לְקַדְּשׁוֹ–לְכַהֲנוֹ-לִי.

האם הכינו את הבגדים לשם כבוד ותפארת או לשם כוונה עמוקה יותר, לשם קדושה?

מספרים על אליהו הנביא שהגיע לאירוע בעיר אחת לבוש בבגדים פשוטים. איש מהנוכחים באירוע לא הקדיש לו תשומת לב מיוחדת… יצא אליהו וחזר לבוש בגלימה מפוארת. מיד קבלו את פניו ושירתו אותו. כאשר הביאו לו מים לנטילת ידיים, הכניס אליהו את ידיו לתוך שרוולי הבגד, וטבל את שרוולי הגלימה… התפעלו האנשים ולא הבינו את פשר המעשה המוזר. ואליהו הסביר, אתם לא קיבלתם את פני אלא נתתם כבוד לגלימה שאני לובש, ולכן "אטול ידיים" לשרוולי גלימה…

זו טעות אנושית לראות את הבגד ולהחמיץ את האדם, להחמיץ את הקדושה. איך בכל זאת אנו יכולים לכוון לכוונה העמוקה של וְעָשׂוּ אֶת-בִּגְדֵי אַהֲרֹן, לְקַדְּשׁוֹ–לְכַהֲנוֹ-לִי?

בספר בראשית אנחנו לומדים שהבגד הראשון של אדם וחווה ניתן להם על ידי אלוהים: וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלוהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם.

הרמב"ם מסביר כי מראשית בריאתו, מצוי האדם במאבק תמידי בין האור לבין העור, בין הנשמה הרוחנית הגנוזה (אור) לבין הבשר והעור הגשמיים הגלויים, בין הבגד הגלוי (עור) לבין הקדושה (אור).

בפרשת תצווה בגדי הכהן הגדול הופכים בגד של חומר (עור) לבגד של רוח (אור), על ידי מעשה, וְעָשׂוּ אֶת-בִּגְדֵי אַהֲרֹן, לְקַדְּשׁוֹ–לְכַהֲנוֹ-לִי. מהו המעשה? מעשה של חכמת הלב: וְאַתָּה, תְּדַבֵּר אֶל-כָּל-חַכְמֵי-לֵב, אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו, רוּחַ חָכְמָה; וְעָשׂוּ אֶת-בִּגְדֵי אַהֲרֹן, לְקַדְּשׁוֹ–לְכַהֲנוֹ-לִי.

וְכָל- אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב, בְּיָדֶיהָ טָווּ

מהי חכמת הלב? בגדי הכהן הגדול שונים בתכלית מבגדים רגילים של יומיום, בכך שיש בהם עשייה מחושבת ומתוכננת לצורך התעלות וקדושה. בפרשת ויקהל מופיע פירוט בנוגע לאופן בו נוצרו בגדי הכהן הגדול: "וְכָל- אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב, בְּיָדֶיהָ טָווּ; וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה, אֶת-הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן, אֶת-תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי, וְאֶת-הַשֵּׁשׁ.  וְכָל-הַנָּשִׁים–אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה, בְּחָכְמָה:  טָווּ, אֶת-הָעִזִּים" (שמות ל"ה, כ"ה-כ"ו).

הרב שמשון רפאל הירש מפרש: לנשים הטוות את הצמר היה יתרון על  אנשים שהביאו חומרים בלתי מעובדים … הנשים נטלו על עצמן בהתלהבות לטוות את הצמר בעצמן, במו ידיהן.  והייתה להן שמחה לתרום את מלאכתן למען הקמת המשכן.

מהי מלאכת הטוויה והרקמה? היכולת להפוך צמר לחוט, והכשרון לחבר חוט לחוט וליצור מתווה של יופי, אחדות, וקדושה. עבודת הנשים היא עבודה משותפת, הרוקמת קהילה בדרך של עשיה וחיבור, דרך של חוכמת הלב.

בשונה ממקדש שלמה, שהוא בית קבע, המשכן במדבר הינו אוהל ארעי שנבנה ומתפרק ונבנה מחדש במהלך נדודי העם. השינוי המתמיד והעדר הקביעות מחייבים בחירה מחודשת בעבודת האל, מחוייבות לעבודת הקודש המתחדשת בכל יום בו נוצרים חלקיו של אוהל מועד. חוכמת הלב היא הנכונות לתת, לתרום, לעשות. לעשות למען הכלל, לעבוד את האל בעבודה ציבורית ומחייבת לאורך זמן. המשכן הוא המקום בו נועד, נפגש, אלוהים עם בני ישראל: וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל; וְנִקְדַּשׁ, בִּכְבֹדִי (שמות כט, מג).  אולם מקום משכנו האמיתי הוא בתוכם, בליבם: וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְהָיִיתִי לָהֶם, לֵאלֹהִים (שמות כט, מה). כלומר, מתוך העשייה למען הכלל נוצרים בגדים של קדושה, נמצא האור בליבו של כל אחד ואחת מחברי הקהילה.

חכמה וחלומות

בשיר "חכמה וחלומות" מדמה ויליאם בטלר ייטס את מלאכת הכתיבה למלאכת הטוויה: מלאכה השוזרת חוטים לבד צבעוני, המחברת מילים לטקסט בעל משמעות המעורר השראה. החומר ממנו עשויים חלומות והקסם המצוי ביסודה של חכמת הלב.

מִתְפַּלֵּל אֲנִי שֶׁלָּעֵד אֶהְיֶה טוֹוֶה
נְעִימָה חָכְמָה
אַךְ אֶטְוֶה אוֹתָהּ מְחוּטִים
מְכִּישׁוֹר הַלְּבָנָה.

מַקּוֹר אֵחַד יֵשׁ לַחֲלוֹמוֹת וְלַחָכְמָהּ
חֲלוֹמוֹת כְּפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּה
וְחָכְמָה הִיא פְּרִי הַגַּן:
אוֹתוֹ נָטַע אֱלֹהִים מִזְּמַן.

~ ויליאם בטלר ייטס, חלומות וחכמה. תרגום: קרן פייט

Feature Photo: Women weave, spin and comb flax. A miniature from an illustrated manuscript of the treatise, "On Famous Women," by Giovanni Boccaccio (15th Century).