מה מפחיד אותך?
כלוב, להיות כלואה מאחורי סורגים עד אשר ניצול וזיקנה יביאו אותי לקבל אותם, ולא אזכור או אשתוקק יותר לסיכוי לעשות מעשים גדולים (ג'.ר.ר. טולקין, שיבת המלך)

ספרי שר הטבעות רחוקים מלהיות ספרות פמיניסטית. הספרים מתארים יחסים בין גברים ומציבים גיבורים בחזית הבמה. הגבירה אאווין היא אחת מדמויות הנשים הבודדות שיש לה נוכחות ואמירה עצמאית משלה. בשיחתה עם אראגורן אאווין מתארת פחד עמוק ומציאותי עבור נשים בעבר, ולצערנו, גם בהווה.

אשת יפת תואר

פרשת כי תצא היא פרשה עוכרת שלווה בקריאה נשית במאה ה- 21. הפרשה מציגה מספר רב של מצוות, ביניהן דין אשת יפת תואר, כחלק מדיני המלחמה, ודיני גירושין, כחלק מדיני משפחה. בשני המקרים קול האישה אינו נשמע, הדיון כולו עוסק בחובותיו ובזכויותיו של הגבר, והאישה כמוה כרכוש העובר מיד ליד.

אשת יפת תואר היא אשה יפה בה חושק חייל לאחר ניצחון בקרב. בעולם העתיק נשים היו חלק משלל המלחמה, ואונס וביזה היו חלק מהתגמול לו זכו חיילים לאחר ניצחון בקרב. במהותו דין אשת יפת תואר מצווה על החייל לשלוט ביצריו:

כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּיָדֶךָ–וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ.  וְרָאִיתָ, בַּשִּׁבְיָה, אֵשֶׁת, יְפַת-תֹּאַר; וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה.  וַהֲבֵאתָהּ, אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ; וְגִלְּחָה, אֶת-רֹאשָׁהּ, וְעָשְׂתָה, אֶת-צִפָּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת-שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ, וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ, וּבָכְתָה אֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ, יֶרַח יָמִים; וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ, וּבְעַלְתָּהּ, וְהָיְתָה לְךָ, לְאִשָּׁה. וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ, וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ, וּמָכֹר לֹא-תִמְכְּרֶנָּה, בַּכָּסֶף; לֹא-תִתְעַמֵּר בָּהּ, תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ (דברים כ"א, י-י"ד).

חייל החושק באשה יפה מנשי האוייב מצווה להביאה את ביתו, ושם להניח לאישה להתאבל על אביה ואימה במשך חודש. אפשר לפרש את הציווי שעל האישה לגלח את שערות ראשה ולגזור את ציפורניה כציווי המתייחס לדיני אבלות, או כציווי שמטרתו לכער את מראה האישה, מתוך מטרה להעביר את תשוקתו של הגבר אליה.

הפרשנים עוסקים בגבר וביצרו, ובחשש שמא תשוקתו תוביל אותו לקחת אישה נוכריה לאישה. הפרשנות עוסקת בגבר כסובייקט עיקרי, ובאישה כמושא תשוקתו. חז"ל אינם עוסקים ברצונה של האישה ומקבלים כנתון את אינוסה.

רש"י מפרש:

יפת תואר – משמע מתוך שמתגרה בה יצרו מחמת יופיה התירה לו ובקושי, אלא דמוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטה [ואל יאכלו בשר תמותות נבילות] … ולקחת לך לאשה – לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע: אם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור.

כלומר, דין אשת יפת תואר מכיר ביצר הרע ובכוחו, ומעדיף לאפשר מעט רוע (אונס בלילה הראשון) על פני הרבה רוע (אשאיר זאת לדימיונכם), לא מתוך הצדקת המעשה אלא מתוך הכרה בכך שהוא בלתי נמנע.

במונחים של תקופתנו זהו טיעון מקומם משום שהוא מציב את הגבר בעמדה של חסר ישע מול יצרו, ומתייחס לאישה כסובייקט עליה נגזר לקבל בהכנעה את רצון הגבר. אפילו פרשנותו של הרמב"ם, שמנסה להדגיש את הצד המוסרי בהתנהגות הראויה מול אישה שנלקחה בשבי, מקבל את ההיתר של ביאה ראשונה, או, במונחי תקופתנו, אונס:

וכבר ידעת אמרם 'לא דברה תורה אלא כנגד היצר'. ועם זאת כללה מצוה זו מן המדות הנעלות אשר ראוי שיתנהגו בהן החסידים מה שאעיר עליו והוא אף על פי שגבר יצרו עליו ואינו יכול להתאפק הרי חייב הוא לבודדה במקום צנוע והוא אמרו 'אל תוך ביתך' ואסור לו שילחצנה במלחמה כמו שבארו, וכן אסור לו לבוא עליה פעם שניה עד שישקוט אבלה ותשוך דאגתה, ואין למונעה מלהתאבל ולהתנוול ולבכות כמו שאמר הכתוב 'ובכתה את אביה ואת אמה' וגו', כי לאבלים נחת בבכיתם ועוררות אבלם עד כלות כחותיהם הגופניים מלסבול אותו המאורע הנפשי, כמו שיש לבעלי השמחה נחת במיני השחוק, ולפיכך חננתה התורה ואפשרה לה זאת עד שתלאה מן הבכי והאבל (מורה נבוכים ג', פרק מ"א, תרגום: דוד קאפח).

המידות הנעלות אשר ראוי שיתנהגו בהן חסידים הן מידות של איפוק וריסון עצמי המובילות להתנהגות אנושית כלפי השבויה (לאחר שכבר נאנסה פעם אחת, כדי להקל על הגבר להתמודד עם יצרו). אשת יפת תואר היא אישה כלואה, אישה שנכלאה בגלל יצרו של גבר שניצח בקרב ולקח לו אותה כשלל, כרכוש.

בהמשך מגדירה פרשת כי תצא כללי התנהגות נאותה במצב בו לאחר חודש הגבר מואס בשבויה, כי היצר המשתוקק טבעו הפכפך, רגע אחד רוצה ובשני מואס: וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ, וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ, וּמָכֹר לֹא-תִמְכְּרֶנָּה, בַּכָּסֶף; לֹא-תִתְעַמֵּר בָּהּ, תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ.

הפסוקים מכירים באופן מובלע בסבלה של האישה, שחוותה מלחמה, אובדן, וטראומה של אונס, ואוסרים על התעללות נוספת. על הגבר לשחרר את האישה ולהניח לה לצאת לחופשי.

לא מגיע לי לחיות בכלא: בין אשת יפת תואר לנשים עגונות

על פי נתונים שפרסמה הרבנות הראשית ישנן 400 נשים עגונות בישראל. העמותות השונות המטפלות בנשים עגונות טוענות כי הנתון האמיתי גבוה יותר. גם אם נניח שהנתון של 400 נשים הוא נתון מדוייק, הרי שבגלל הסמכות המוחלטת הנתונה בידי הרבנות בנושא נישואים וגירושים, ובשל סירובם של הדיינים להשתמש בסמכותם לכפות גט, נשים המבקשות להתגרש מוצאות עצמן נתונות לסחיטה, התעמרות ועינוי דין.

Caged Monkey, by Jimmy Chan

למשל, סיפורה של חיה לאנא רלב"ג, עגונה מזה 15 שנים:

בפעם הראשונה ששמתי את המילה 'גירושים' על השולחן, מאיר אמר שהוא לעולם לא ייתן לי גט", משחזרת חיה לאנא, "אבל אני לא האמנתי שהוא מתכוון לזה… חשבתי שמדובר בתקופה זמנית, שאקבל את הגט…  אבל חלפה שנה ועוד שנה ושנתיים וחמש ועשר, ושום דבר לא קרה. הזמן שלי עף ומאיר לא היה מוכן לשחרר אותי. מאות פעמים פניתי אליו והתחננתי שייתן לי ללכת. רבנים חשובים [בארה"ב ובישראל] ריחמו עליי וביקשו ממנו לתת לי גט, והוא לא רצה לשמוע. הזמן עבר ואני הפסדתי את השנים הכי יפות… זה לא מגיע לי. לא מגיע לי לחיות בכלא ולעצור את החיים. לא מגיע לי הכאב הגדול הזה. אני רוצה להקים משפחה חמה כמו ההורים והחברים שלי, להיות מאושרת. יש לי כל כך הרבה לתת ולהעניק לזוגיות, ובמקום זה אני עומדת במקום ומישהו אחר מחזיק את הגורל שלי בידיים. הכלא שלי וירטואלי, בלי שרשרת, בלי מנעול. אנשים מבחוץ לא רואים את הצער שלי. הם לא מבינים מה אני עוברת. איך אני יכולה להסביר להם את הפצע הזה. את ההרגשה שהשעון מתקתק, שמשנה לשנה אני מפסידה את כל מה שנשים אחרות מקבלות כמובן מאליו. ההורים שלי מאוד אוהבים אחד את השני. תמיד רציתי נישואים טובים כמו שלהם. למה לא מגיע גם לי קצת אושר?

בואו נקרא שוב את הפסוקים מדין אשת יפת תואר: וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ, וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ, וּמָכֹר לֹא-תִמְכְּרֶנָּה, בַּכָּסֶף; לֹא-תִתְעַמֵּר בָּהּ, תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ.

בתי הדין הרבניים בישראל יוצרים עיוות דין, מאפשרים סחטנות מצד הגבר ומאלצים את הנשים המבקשות להתגרש לוותר על רכוש, כספים וזכויות. בהקשר זה, גם הנתון של 400 נשים, הוא נתון שלא יאמן במדינה דמוקרטית מתוקנת. אם בעבר הרחוק אפשר היה לתבוע מהגבר לנהוג באנושיות כלפי אישה נוכריה, שבויית מלחמה, כיצד זה לא ניתן לדרוש מגבר לנהוג בהגינות כלפי האשה אותה נשא לאישה ובמקרים רבים היא גם אם ילדיו?

גם אם בית הדין הרבני מתעקש לשמור על דיני הלכה שנקבעו במאות הקודמות, הנה דין עתיק שכדאי לאמץ: וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ… לֹא-תִתְעַמֵּר בָּהּ.

Feature Photo by Engin Akyurt