בפרשת שופטים מופיעים חוקים רבים שמיועדים להסדיר את חיי העם בארץ ישראל. בין החוקים הרבים מופיע גם הכלל: "לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ, אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ, אֲשֶׁר תִּנְחַל בָּאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ" (דברים יט, יד).

רש"י מפרש את האיסור כאיסור על רמאות בסימון גבולות:

לא תסיג גבול – לשון נסוגו אחור (ישעיה מב יז), שמחזיר סימן חלוקת הקרקע לאחור לתוך שדה חבירו למען הרחיב את שלו.

רמב"ן מזהיר שלא יחשוב אדם שנפלה טעות בחלוקה הראשונה ולכן אינו גוזל:

לא תסיג גבול רעך – אזהרה שלא ישנה תחום החלוקה שחלקו הנשיאים את הארץ לשבטים או ליחיד מהם, ועל כן אמר אשר גבלו ראשונים – הם אלעזר הכהן ויהושע בן נון ונשיאי המטות, ולכך הזכיר בנחלתך אשר תנחל וגו' – וטעם המצוה הזאת, שלא יחשוב אדם לומר אין חלקי אשר נתנו לי שוה כמו חלק חברי כי טעו החולקים, או שיוציא בלבו לעז על הגורלות, ולא יהיה זה בעיניו גזל כלל, על כן צוה בכאן שלא יחלוק אדם על החלוקה ההיא ולא ישנה הגבולין כלל לא בסתר ולא בגלוי. וזו מצוה מבוארת ממה שצוה (במדבר כו נו) על פי הגורל תחלק נחלתו בין רב למעט, ואמר (שם לד יז) אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם וגו':

פרשנים אחרים הרחיבו את הפרשנות של "לא תגזול" גם לאיסור על פגיעה בפרנסה, ובהקשר של זכויות יוצרים.

הרב נחמן מברסלב מפרש: "שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לְהַרְחִיק מָמוֹנוֹ מִמָּמוֹן חֲבֵרוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק אוֹתוֹ, דְּהַיְנוּ מֵאַחַר שֶׁהַמָּמוֹן הוּא שֹׁרֶשׁ הַנֶּפֶשׁ בְּחִינַת הָאִילָנוֹת, עַל כֵּן צָרִיךְ לְהַרְחִיק בֵּינוֹ וּבֵין מָמוֹן חֲבֵרוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַכְחִישׁ אֶחָד אֶת חֲבֵרוֹ עַל יְדֵי שֶׁיִּתְקָרְבוּ בְּיוֹתֵר מִשִּׁעוּר הָרָאוּי." כלומר, הממון הוא בסיס להתפתחות הרוחנית, וההפרדה ברכוש החומרי חיונית להתפתחותו של כל אדם.

מעניין לראות שגם בחזון אחרית הימים של הנביא מיכה יש דגש על הבעלות ועל שמירת גבולות:

וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים… וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים, וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת–לֹא-יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה. וְיָשְׁבוּ, אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ–וְאֵין מַחֲרִיד: כִּי-פִי יְהוָה צְבָאוֹת, דִּבֵּר. כִּי, כָּל-הָעַמִּים, יֵלְכוּ, אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו; וַאֲנַחְנוּ, נֵלֵךְ בְּשֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ–לְעוֹלָם וָעֶד.

חזון השלום העולמי מסתמך על גבולות ברורים ועל בעלות: "איש תחת גפנו" ויש בו גם מימד של כבוד הדדי לאמונות השונות: "ילכו איש בשם אלוהיו."

האם גבולות הם הכרח? בשיר "תיקון חומה" המשורר רוברט פרוסט שואל שאלות בנוגע לפתגם העממי "גדרות טובות עושות שכנים טובים." הדובר בשיר אומר: מַשֶּׁהוּ יֵשׁ שֶׁלֹּא אוֹהֵב חוֹמָה, ומצביע על הצורך האנושי להתמזג ללא הפרדה וגבולות, צורך שהוא חזק לא פחות מהרצון לבעלות ולגבולות. השיר מתאר שני שכנים הנפגשים על מנת לתקן את הגדר המפרידה בין חלקותיהם. למרות שהדובר מתקומם על הצורך בהפרדה, בסופו של דבר הוא מצליח רק לשאול שאלות ולהציג תמיהות בנוגע לצורך האנושי בגבולות.

תיקון חומה/ רוברט פרוסט
תרגום: עדנה אולמן-מרגלית

מַשֶּׁהוּ יֵשׁ שֶׁלֹּא אוֹהֵב חוֹמָה,
שֶׁחוֹתֵר תַּחְתֶּיהָ בְּרֶגֶב תְּפוּחַ כְּפוֹר,
מסיר אֲבָנִים מֵעָלֶיהָ בַּשֶּׁמֶשׁ,
וּפוֹרֵץ בָּהּ פְּרָצוֹת רְחָבוֹת אַף לִשְׁנַיִם.
עִם צַיָּדִים הָעִנְיָן הוּא אַחֵר:
הָיִיתִי מְהַלֵּךְ אַחֲרֵיהֶם וּמְתַקֵּן
בַּאֲשֶׁר לֹא הִשְׁאִירוּ אֶבֶן עַל אֶבֶן,
אַךְ הֵם אַרְנֶבֶת נֶחְבֵּאת לִמְשֹׁךְ בָּאוּ,
לִשְׂשֹוֹן הַכְּלָבִים. לַפְּרָצוֹת אֲנִי שָׁב:
אִישׁ לֹא רָאָה אוֹ שָׁמַע אוֹתָן נִבְעוֹת,
אַךְ בְּעֵת הַתִּקּוּן בָּאָבִיב הֵן שָׁם.
אֶתְקַשֵּׁר לִשְׁכֵנִי מֵעֵבֶר לָהָר,
לִקְבֹּעַ מִפְגָּשׁ וְלָלֶכֶת בַּתְּוַאי
וְשׁוּב לְהַצִּיב אֶת הַחוֹמָה שֶׁבֵּינֵינוּ.
הַחוֹמָה בֵּינֵינוּ כְּכָל שֶׁנֵּלֵךְ.
אִישׁ-אִישׁ מְשַׁקֵּם אֲבָנִים שֶׁנָּפְלוּ בְּצִדּוֹ.
יֵשׁ בָּהֶן שְׁטוּחוֹת וְיֵשׁ כֹּה מְעֻגָּלוֹת
שֶׁאָנוּ זְקוּקִים לְכִשּׁוּף כְּדֵי לְיַצְּבָן:
"הִשָּׁאֲרִי בִּמְקוֹמֵךְ עַד שֶׁנַּמְשִׁיךְ!"
אֶצְבְּעוֹתֵינוּ גַּסּוֹת מִמַּגָּעָן.
אָה, בְּסַךְ הַכֹּל עוֹד מִין מִשְׂחָק ַחוּצות,
אֶחָד בְּכָל צַד. קִצּוּרוֹ שֶׁל דָּבָר:
אֵין לָנוּ בִּכְלָל שָׁם צֹרֶךְ בְּחוֹמָה;
הוּא אֳרָנִים כֻּלּוֹ, אֲנִי בֻּסְתַּן-תַּפּוּחַ.
עֲצֵי הַתַּפּוּחַ שֶׁלִּי לְעוֹלָם לֹא יֶחֱצוּ
לֶאֱכֹל מֵאִצְטְרֻבָּלָיו, אָמַרְתִּי לוֹ.
הוּא רַק אוֹמֵר, "גְּדֵרוֹת טוֹבוֹת עוֹשׂוֹת שְׁכֵנִים טוֹבִים".
הָאָבִיב בִּי מְשׁוּבָה, וַאֲנִי תּוֹהֶה
הָאוּכַל לְהָבִיאוֹ לִידֵי הִרְהוּר:
"מַדּוּע הֵן עוֹשׂוֹת שְׁכֵנִים טוֹבִים? הַלֹּא רַק
בְּמָקוֹם בּוֹ יֵשׁ פָּרוֹת? אַךְ פֹּה אֵין פָּרוֹת.
בְּטֶרֶם אֶבְנֶה חוֹמָה אֶרְצֶה לִשְׁאֹל
מָה אֲכַתֵּר בָּהּ וּמָה אַדִּיר מִמֶּנָּה,
וּלְמִי אֲנִי עָלוּל לִגְרֹם כְּאֵב.
מַשֶּׁהוּ יֵשׁ שֶׁלֹּא אוֹהֵב חוֹמָה,
רוֹצֶה שֶׁתֶּחֱרַב". אוּלַי אוֹמַר לוֹ "שֵׁד",
אֲבָל אֵין זֶה שֵׁד בְּדִיּוּק, וּמוּטָב
שֶׁיַּגִּיד בְּעַצְמוֹ. אֲנִי רוֹאֶה אוֹתוֹ
מֵבִיא אֶבֶן שֶׁהוּא לוֹפֵת מִלְּמַעְלָה
בִּשְׁתֵּי יָדָיו, כְּמוֹ פֶּרֶא אֶבֶן-קֶדֶם.
נִרְאֶה הוּא לִי כְּמִי שֶׁנָּע בַּעֲלָטָה,
שֶׁאֵין הִיא רַק מִשּׁוּם צִלְלֵי הַחֹרֶשׁ.
הוּא לֹא יָסוּר מֵאֲמִירַת אָבִיו,
הַרְבֵּה נַחַת הוּא רָוֶה מִמֶּנָּה
הוּא שׁוּב אוֹמֵר, "גְּדֵרוֹת טוֹבוֹת עוֹשׂוֹת שְׁכֵנִים טוֹבִים".