אחרי שנים של לימודי תאוריות פמיניסטיות, אמהות לבן ולבת היא תרגול יום יומי של גישור בין תיאוריה לבין מעשה. מודעות לציפיות החברתיות שמגדירות את תפקידי המגדר, ולתסריטים התרבותיים שמנהלים את חיינו אם נרצה או לא נרצה, מצד אחד, תוך ניסיון ליצור שינוי תודעתי והתנהגותי, מצד שני.

כשלוחם-האור חוגג יום הולדת הוא מקבל משחקים חינוכיים למיניהם, מרכישת קריאה ועד תרגול חשבון, או לחילופין, כלי משחית מגוונים הכוללים לוחמים וכלי נשק שונים ומשונים. "אחר כך", אני חושבת בעצב, "יטענו שבנים הם אלימים מטבעם".

מלכת-השמים, לעומתו, מקבלת חרוזים, סרטים לשיער, ערכת איפור (ליום הולדת ארבע!), ובובות מכל הסוגים. "ואז", ממשיך לדבר בתוכי הקול הקטן, "יאמרו שבנות הן גנדרניות, שטחיות ומתעניינות רק במראה שלהן, ולא בלימודים".

כשסבא-של רוצה להסביר דבר מה הנוגע למגנטיות, לגוף האדם או לכוכבי השמים, הוא מזמין את לוחם-האור להרצאה כולל הדגמות. כשהוא רוצה חיבוק הוא מתכרבל עם מלכת-השמים. כששאלתי בעדינות למה אינו מזמין גם אותה לשיחה על מטוסים, הוא טען שהיא "לא מתעניינת". והקול הקטן הוסיף, "ובעוד שנים יטענו שאין לה תפיסה מתמטית וחוש הנדסי", וכי איך היא תפתח תפיסה מתמטית וחוש הנדסי אם מעודדים אותה לשחק בבובות?

היה לי ברור שאיש לא יודה לי על נאום חוצב להבות בנוגע להתניות חברתיות, ולאופן בו הן יוצרות הבדלים בין גברים לבין נשים. בהחלט יתכן שבכלל לא יבינו על מה אני מדברת, כי הרי "זה טבעי". עם כל ההבנה לתסכול העומד מאחורי הצעקנות המיוחסת לפמיניסטיות, מי שרוצה שיקשיבו לה, מוטב לה לדבר ולא לצעוק. או, טוב יותר, מוטב לה לעשות.

אז החלטתי לעשות מעשה. בשבת הזאת, כשהזמינו את לוחם-האור להדגמה חיה של מגנטיות וכוח חשמלי, שאלתי את מלכת-השמים "גם אנחנו רוצות לשמוע, נכון ?". לאור העובדה שבגיל הזה כל מה שאמא עושה הוא מעניין, זכיתי לתגובה נלהבת, והצטרפנו אל הבנים.

סבא דיבר רק אל לוחם-האור, בלשון זכר. תוך כדי ההדגמה, פצחתי בהשתפות פעילה. "בואי נראה איך זה עובד", הצעתי, ומלכת-השמים הצטרפה בחדווה, רדפה מגנטים ויצרה מתח חשמלי. "אתה רואה", אמרתי לסבא בשקט, "היא מתעניינת, אולי תסביר לה בלשון נקבה?". בפעם השלישית, בערך, המסר עבר. קשה מאוד לשבור תבניות של הרגל.

"כשאגדל אני רוצה להיות מדען", הצהיר לוחם-האור וגרם לסבא פרץ של נחת. "ואת", שאלתי, "את רוצה להיות מדענית?". עוד לפני שמלכת-השמים הספיקה לענות, סבא הצהיר בחיוך גדול, "לא, היא בובה".

"היא לא בובה, היא ילדה", אמרתי בחינניות, בולעת את שאגות המלחמה, "ויש הרבה נשים מדעניות", הוספתי. ואז שאלתי, "אתם יודעים שאת המחשב עליו אתם עובדים היום, פיתחו מתמטיקאיות בזמן מלחמת העולם השניה?".

אחר-כך, כשסבא קרא סיפור והסביר על מערכת השמש, שוב בלשון זכר, שמעתי את מלכת-השמים נוזפת בו, "סבא, תדבר גם אלי, גם אני רוצה לשמוע".

ככה הופכת בובה למדענית.

עוד בנושא:

המתמטיקאיות שתכנתו את המחשב הראשון