מהי פגישה ? על פי מילון אבן-שושן זוהי התרחשות בה אנשים מזדמנים לאותו המקום באותו הזמן. במקרה של נחום לנגנטל וניסים אמון מדובר ביוזמה של דב איכנוולד, מנכ"ל ידיעות אחרונות, שזימן את השניים למרתון שיחות משותפות במשך כארבעה ימים, ודאג להקליט את השיחות. יוכי ברנדס הפכה את תמלילי השיחות לספר.
האם בכל שיחה מתקיים בהכרח שיח (discourse) ? כלומר, האם רק מכח העובדה ששני אנשים מדברים זה עם זה מתרחש קשב הדדי, התרקמות גומלין הנוגעת מעבר למילים הנאמרות ? "כשמשה פגש את בודהא" נותן תשובה מורכבת וחמקמקה לשאלה שרק נדמית פשוטה.
נחום לנגנטל, חבר כנסת לשעבר מטעם המפד"ל, יצא לפני שבע שנים למסע היכרות עם ההתעוררות הרוחנית בגירסתה החילונית-ישראלית. לנגנטל שאל את עצמו מדוע נוצר קו שבר בין החברה החילונית לבין החברה הדתית בישראל, ובהמשך לכך, מדוע מחפשים הישראלים החילוניים את רוחניותם בדהרמסאלה שבהודו, ולא בארון הספרים היהודי שבישראל. מסעו הוביל אותו לתאילנד ולהודו, לביקורים במקדשים הינדיים ולשיחות עם נזירים בודהיסטים, ביניהם גם ניסים אמון, שנולד וגדל בישראל, אך נסיבות חייו הובילו אותו למזרח הרחוק, לדרך במהלכה הוסמך כזן-מאסטר ביפן, וייסד מרכז רוחני באי פארוס ביוון, בו הוא מתגורר.
השיחות שמקיימים לנגנטל ואמון הינן דיונים קצרים בשאלות שונות ומגוונות, כמו למשל, ההגיון הטמון בקיום מצוות, מקומו של האל בדת ובחיי היום יום, טבע האדם, מיניות, בחירה חופשית, תורת הקארמה, תפיסת המוות וטקסי אבלות, שסעים ופילוג בחברה הישראלית, פסיכולוגיה בודהיסטית ומעמד האישה.
לכאורה, מגוון הנושאים המוצג במהלך השיחות עשוי לפתוח כיווני מחשבה בפני הקורא ולהציב בפניו אפשרויות שונות להתעמקות בסוגיות הנדונות. למעשה, הדיונים נותרים בגדר נגיעות כלליות בנושאים המורכבים המועלים, ללא התבוננות מעמיקה או התמודדות אמיצה עם חילוקי הדיעות בין שני המשוחחים.
ההבטחה הנלהבת על הכריכה, "הסיפור הזה הוא התחלה של תהליך מורכב ומפתיע שאין לדעת את סופו… אנו הקוראים זוכים להחזיק בידינו ספר נדיר על יהדות ובודהיזם שמצליח לשמור על ספונטניות ושפה חיה של שיחה ובה בעת להיות כל כך עשיר עמוק ומחכים", מסתברת כקול ענות חלושה עם סיום הקריאה. הספר אינו כולל תוכן עניינים, אינדקס נושאים, המלצות להמשך קריאה, או ביאור מונחים, שהיו עשויים לעזור לקורא המתעניין להרחיב את ידיעותיו בנושאים הנדונים, והדיונים בין אמון לבין לנגנטל נותרים לכודים במרחב הבטוח אך השטחי של ההכללה, מבלי להיכנס לעובי הקורה.
זהו אינו הניסיון הראשון לחבר מזרח ומערב. "הנזיר והפילוסוף", שפורסם בהוצאת חרגול בשנת 1998 בתרגומו הרהוט של דן דאור, מאגד שיחות בין הפילוסוף הצרפתי ז'אן פראנסוא רוול לבין הנזיר מאתייה ריקאר שהקדיש את חייו לחיפוש רוחני בדרך הבודהיזם הטיבטי. גם כאן מדובר בשני אנשי הגות (שבמקרה הם גם אב ובן) המנסים להבין זה את דרכו של זה.
השוני העיקרי בין הספרים הוא בנקודת המוצא שלהם. רוול וריקאר יוצאים מתוך התנסותם האישית ומציגים בפני הקורא, ואחד בפני השני, את גווני ההתלבטות האישית של כל איש בדרכו, ואת פיתולי האמיתות שמצא כל אחד בשבילים בהם הלך.
לעומתם, מבלי להצהיר על כך במפורש, ונראה שגם לא מתוך כוונה תחילה, השיחות בין לנגנטל לבין אמון מציבות את לנגנטל כנציגם של משה והיהדות, ואת אמון כנציגם של בודהא והבודהיזם. ההכללה עושה עוול לשתי המסורות וגם לשני הדוברים. היהדות מוצגת מתוך נקודת מבט דתית-לאומית, תוך התעלמות מהזרמים הקונסרבטיבים והרפורמים, ומבלי לתת מקום או לגיטימציה לחילונים. הזן-בודהיזם מוצג כהשקפת עולם אוניברסלית המקדמת רוגע ואושר, "לאדם צריך להיות יעד אחד – להשתחרר מהסבל הפנימי ולהגיע למקום של נחת, חופש, שלמות עם החיים ופשטות" (71), ללא התייחסות לזרמים השונים שצמחו מתוך מסורת המַהַאייַאנָה, שברובם נדרש האדם המתרגל לקבל אחריות לא רק על שיחרורו האישי מסבל אלא גם על שיחרורם של האנשים הסובלים בקהילה הקרובה אליו וביקום כולו.
שאלת הפתיחה של לנגנטל, "למה נכשלנו? מה קורה לאנשים חילונים בהתעוררות הרוחנית, למה הם מחפשים את זה דווקא [במזרח הרחוק]" (10), רואה ביהודי החילוני "כישלון" של היהודי הדתי. השיחה עם אמון מציבה את הבודהיזם כ"מפתח קל ופשוט" ביחס ל"מפתח היהודי [שהוא] כבד, מסורבל, עם הוראות קשות ליישום" (32). בכך מוחמצת התייחסות אפשרית לגווני הזהות היהודית, לשילוב האפשרי בין יהדות (דתית או חילונית) לבין התרגול הבודהיסטי, ולדיון בחילוניות שאינה אפיקורסית או בורה אלא דרך חיים שאינה כפופה לדוֹגמה כלשהי, פוליטית או דתית, המבקשת לפתח תכונות אנושיות שאינן תלויות באמונה.
הבודהיזם משמש ללנגנטל אמצעי להתבוננות-מחדש ביהדות הדתית, ויש בתהליך הלימוד ההדדי רגעי חסד כדוגמת "אני משתדל לבחון אחת לכמה זמן אם אני רוצה להמשיך להיות דתי, אם אני צודק, אם זה אמיתי… [לא] לעסוק בזה באופן מכני" (37), "היהדות [הדתית] נמצאת כיום במצוקה קשה מאוד בשני היבטים: [החילון והמתירנות]… לכן… בחינוך הדתי מלמדים את האדם איך לקיים מצוות, איך ללמוד תורה. מציידים אותו בתשובות, מה לענות לשאלות הקשות שישמע, מה ידע להשיב. אנחנו הופכים להיות מעין כספומטים רוחניים… אנחנו לא עוסקים מספיק בפיתוח הנפש" (23), "בעולם המערבי הפסיכולוגים הפכו להיות בעלי המקצוע הנדרש, יותר מרופאי שיניים. אדם ק
ונה משחת שיניים, קצת לחם, מעט חלב וטיפול פסיכולוגי" (87).
אולם, יחד עם רגעי ההתבוננות ישנן הצהרות כוללניות, מקוממות בחלקן, המחמיצות את העיקר.
בשיחה על מעמד האישה אמון טוען "הפמיניזם לדעתי מקורו בציפיות של חברה לחוצה, שמבלבלת בין שוויון בין גברים לנשים ובין זהות ביניהם… נשים צריכות להיות עצמן, ושאף גבר לא יגדיר בשבילן מה המשמעות להיות אשה… תוכנת האשה טמונה בכל תינוקת שיוצאת לאויר העולם… אשה צריכה להיות חופשיה כמו סוסת מוסטנג, אבל אם הכניסו לה לראש שהיא צריכה להיות חמור עבודה, היא תילחם על זכותה להיות חמור… אמא שרוצה להילחם על זכותה לעבוד קשה לא פחות מהגברים, זה לא טבעי" (240-244). לנגנטל מצידו מצהיר "לאחר הדברים שלך אינני יכול להתחמק מהצורך לנקוט עמדה חד-משמעית בזכות שוויון ההזדמנויות" (244), מוסיף וטוען "אם יש לי ביקורת מסוימת על החברה הדתית שאני חי בה, היא דווקא על מעמד האישה… אי השוויון בשל הנישואים מטריד אותי, ומזלה של החברה הדתית שנולדתי גבר, כי אחרת נדמה לי שהייתי מוביל את המהפכה…" (153), ולבסוף מסכם "אינני מסכים איתך, בייחוד לא עם ההשוואה לסוסת מוסטנג, ובעניין זה דבריך ממש מקוממים" (244). בנקודה זו מסתיימת השיחה.
להמשך המאמר : על החברה הישראלית ועל משמעות החיים במדינה הנתונה בסכסוך דמים
עוד בנושא – נשים ובודהיזם:
קרן פייט הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית 