קטיעת השיחות בנקודות השבר וחוסר ההסכמה בין שני הדוברים מונעת התמודדות אמיצה ומאתגרת בין השקפות העולם השונות של שני הדוברים, יוצרת דיון המרחף מעל הבעיה ולא מתבונן בה בעיניים פקוחות, ומטרפדת נגיעה מעמיקה ברגע ההווה המורכב והכואב.
בשיחה על החברה הישראלית ועל משמעות החיים במדינה הנתונה בסכסוך דמים, מספר אמון "הייתי במלחמת לבנון הרבה יותר מדי זמן… לאחר מכן הבטחתי לעצמי שלעולם לא אשתתף בעוד מלחמה… אני עושה הכל כדי שהילדים שלי לא יחיו באווירה של מלחמה" (259). אמון מתריס כנגד לנגנטל, "אתה סוחב אלונקה כבדה מאוד שכבר מזמן כבר אפשר להוריד אותה… על האלונקה [שוכבת] אידיאולוגיה שמשעבדת את החיים לשרשרת. יש בה דעות, ערכים ואינטרסים, אבל לא חופש, לא רוגע ונועם ולא אושר… מתוך אהבה אני אומר לך, נחום, יש 'תיקון' שאפשר לעשות, תיקון אמיתי. אין אלונקה, אפשר לנוח" (254).
לנגנטל, שבשיחה קודמת כבר התקומם "עד כדי כך נשטף מוחך כנגד העם היהודי" (47), טוען כלפי אמון, "אני לא יכול לקחת לעצמי את הפריבילגיה ולהיות חוליה שלוקחת פסק זמן מהשרשרת או שהולכת להתחבר לשרשרת של עם אחר" (253), ומתריס לסיכום "חברי ואני, שהתחנכנו בציונות הדתית, מרגישים מחויבים להיות לא עייפים. עם הנצח לא מפחד ללכת בדרך הארוכה. אנחנו חייבים להיות האנשים שלא נשברים, להיות הכי חזקים. גם אם יש ספקות ויש קשיים, אנחנו נמשיך הלאה, נמשיך לסחוב ולסחוב… מה אגיד לך, אני מקווה שיהיה לך טוב. אם לא יהיה לך טוב שם, אנחנו כאן שומרים על הארץ כדי שתוכל לבוא תמיד…" (262).
חילופי דברים אלו מציגים את הבודהיזם כדרך מילוט מאחריות לאומית לטובת חיי אושר ורוגע אישי, ואת החברה הישראלית כמי שאיבדה את דרכה ומתקיימת בזכות הציונות הדתית הנושאת אותה על כתפיה.
במקרה או שלא במקרה הדיון במלחמת המינים מופיע בצמוד לדיון במלחמה התמידית על קיומה של ישראל. מטאפורת התוכנה ה"נשית" וה"גברית" בה משתמש אמון בדיון על מעמד האישה מצביעה על מוגבלותו של הדיון המתקיים בין שני הדוברים.
התרגול הבודהיסטי אינו מציע "תוכנה" או דוֹגמה, אלא אפשרות להיכרות אינטימית והתבוננות מפוכחת ב"תוכנות" המנהלות את חיינו. כשם שאין "תוכנה" נשית (או גברית) אחת, כך גם אין "תוכנה" יהודית (או בודהיסטית) אחת. מהרגע שאנו הופכים מודעים ל"תוכנות", נתונות בידנו החירות והבחירה לפעול בתוכן ומחוץ להן ולא להיות בובות משחק בידיהן. הדיון בין לנגנטל לבין אמון מתעלם מהעובדה כי הבודהיזם רואה באלימות ובחמלה שתי נטיות אנושיות שוות, אך בוחר לכוון את התודעה לאחריות אוניברסלית ולפעולה בדרכי שלום. התמרת התודעה של הפרט, פיתוח שלווה פנימית והתבוננות ערה וצלולה על המציאות, היא הצעד הראשון בדרך להשכנת שלום בקהילה המשפחתית והלאומית, ובהמשך בקהילה הגלובלית.
הניגוד הנוצר בין הצהרתו של אמון "אני בעד גלובליזציה, ולא רוצה לקחת חלק במשחק העמים, הלאומים, האידאולוגיות והמלחמות" (252), לבין טענתו של לנגנטל "כשאני שומע אנשים שאומרים שרע להם פה בארץ, או שחושבים שיש לנו בעיות פוליטיות… וקמים והולכים לארץ אחרת ואומרים שלום למפעל היהודי ולראשית צמיחת הגאולה – אז אני לא רוצה לומר שהם בוגדים, אבל הם אנשים שלא נמצאים איתי פה, הם אנשים שנוטשים" (253-254), מציב את שתי הדיעות בהקצנה זו מול זו ויוצר אשליה כאילו אין ביהדות או בבודהיזם דרכים נוספות, מורכבות ומאתגרות, להתמודדות עם המציאות הישראלית.
בשנים האחרונות החל בארץ מאבק בונה בדרכי שלום לו שותפים יהודים וערבים, חילוניים ודתיים, השואבים השראה ממקורות יהודים, נוצרים, מוסלמים ובודהיסטים. מאבק זה מושפע מהבודהיזם הטיבטי, מעקרונות ההתנגדות הלא-אלימה של מהאטמה גנדי ומתנועת המעורבות הבודהיסטית, מיסודו של נזיר הזן הויאטנמי טיך נאהת האן, המשלבת תרגול מדיטציה מסורתי עם התנגדות בדרכי שלום לאלימות.
הייאוש מהמאבק המזויין שאין לו סוף עשוי לגרום לאדם לבחור להניח את המהומה מאחוריו לטובת אי ירוק בים, או להביא אותו לידי החלטה נחושה להמשיך להעלות בניו אל העקידה בשמו של תהליך הגאולה. הייאוש הזה יכול גם להביא להתעוררות קשובה לכאב הנורא משני עברי המתרס; התעוררות שאינה מתיימרת לפתרונות מהירים וכוללים, אלא מתחייבת לשיח מעמיק ולהליכה משותפת בדרך ארוכה.
לחלק א' של המאמר : על חיפוש רוחני, יהדות, בודהיזם, נשים ונשיות
פורסם במקור במוסף "ספרים" של "הארץ", 29.6.05
עוד בנושא – מאבק בונה בדרכי שלום:
קרן פייט הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית 