jump to navigation

בין "נעשה ונשמע" לבין מרידתה של בת פרעה 3 ביוני 2006

Posted by Keren Fite in פסח, שבועות, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , ,
trackback

ב-ו' סיוון, יום מעמד הר סיני לעתיד לבוא, שולחת יוכבד את בנה בתיבה אל היאור. בכך מפרשת יוכבד מחדש את צו המלך פרעה להשליך כל בן עברי אל היאור. בת פרעה היורדת לרחוץ בנהר מוצאת את התינוק בוכה בתיבתו.

לשון המקרא המתארת את השלבים המובילים את בת פרעה להפר את חוקי אביה ולאמץ את הילד העברי, מקבילה לשלבים המובילים את אלוהים להציל את עמו מעבדות:

"ותרד בת פרעה… ותרא את התיבה… ותפתח… ותראהו את הילד… בוכה ותחמול עליו, ותאמר מילדי העברים זה" (שמות ב', ה-ו).

בת פרעה רואה את הילד כפי שהוא, תינוק בוכה המצוי בסכנת חיים. לפני שהיא מזהה אותו כ"ילד עברי", כבנו של האוייב, היא חומלת עליו, כלומר רואה אותו כאדם.

במסורת העברית בת פרעה נקראת בתיה – בת האלוהים. בחירתה לאמץ את הילד, בניגוד לצו המוות של אביה, היא מעשה של מרי אזרחי: היא נותרת בבית אביה, אך מסרבת לקיים את חוקיו.

המקרא אינו מתעד את השם שנתנה יוכבד, האם היולדת, לבנה, אלא דווקא את השם שבחרה האם המאמצת לתינוק שמצאה בנהר. בת פרעה מכנה את התינוק "משה". במצרית משמעות השם "בן", בעברית משמעותו "מי שנמשה מן המים", מי שלעתיד לבוא ימשה אחרים מעבדותם. האימוץ אינו בא למחוק את זהותו של משה, ואינו מתכחש להוריו (בת פרעה שוכרת את שירותיה של יוכבד כמינקת), אלא פשוטו כמשמעו מציל את חייו, ומעניק לו התנסות חשובה בעוצמת הממשל המצרי, שתאפשר בהמשך את הפיכתו למנהיג. אחרי הכל, נדרשת מידה מסויימת של חירות על מנת לצאת מעבדות. בשלב מסויים משה מסרב להקרא "בנה של בת פרעה", חוזר לזהותו העברית, עוזב את מעמדו כנסיך רם מעלה ונמלט אל המדבר, בו יתגלה בפניו אלוהים ויטיל עליו את שליחותו.

יום מעמד הר סיני מתקיים גם הוא ב-ו' סיוון. נאמר "ויען כל העם קול אחד", כלומר קבלת התורה מתרחשת מתוך קבלת האחר, מתוך ראיה עמוקה של זהות אנושית החבויה מתחת לכל השוני שעל פני השטח. העם "רואה את הקולות", ויחד עם זאת נאמר "תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו". הפחד (יראה) מפני ההשגחה האלוהית, משולב בראיה מורכבת, חווייתית ועמוקה של המציאות (ראיית הקולות).

הזהות הסמלית בין יום הצלתו של משה ביאור לבין יום מתן תורה, מקפלת את תוך הקבלה המוחלטת של "נעשה ונשמע" את מעשה המרי של בת פרעה. ימי ספירת העומר, הימים שבין יציאת מצרים (פסח) למתן תורה (שבועות), הם הימים במהלכם נפטרו תלמידיו של רבי עקיבא. תלמידי החכמים, שלא היו כמותם בעלי ידע בתורה, מתים משום שידיעותיהם העצומות אינן מלוות בחסד וביראה. משמעותה של חוכמה ואחריות מוסרית אינה צייתנות עיוורת, אלא ראיה צלולה אל תוך נסיבות האירועים, פעולה מתוך שיקול דעת אנושי ולא על פי תבניות נוקשות.

תגובות»

1. יונתן - 3 ביוני 2006

"בת פרעה רואה את הילד כפי שהוא, תינוק בוכה המצוי בסכנת חיים. לפני שהיא מזהה אותו כ"ילד עברי", כבנו של האוייב, היא חומלת עליו, כלומר רואה אותו כאדם".

זה יפה.

2. שוקי - 3 ביוני 2006

תלמידי רבי עקיבא מתו משום שלא נהגו כבוד זה בזה.
דברים יפים אמרת.

3. אוסי רז - 4 ביוני 2006

אהבתי מאוד את המסקנה הגורסת יציאה מתבניות נוקשות והפעלת שיקול דעת אישי בכל מצב. בת פרעה המגלה עצמאות מחשבתית חביבה עלי ביותר..

4. כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר-אֲהֵבַתֶךְ הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים: שיחרור מסיפורים הוא שיחרור מסבל « הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית - 15 במאי 2010

[…] בין "נעשה ונשמע" לבין מרידתה של בת פרעה […]


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: