התורה אינה מספרת היכן היו הנשים בזמן מתן תורה. ב"שם מפורש" מספרת חווה פנחס כהן את סיפורה של אשה אחת, בזמן מתן תורה:

כולם כבר הלכו אל ההר ומחכים
מחכים לראות, בשקט רב מחכים,
שלא כמנהגם גם החמורים, גם הגמלים
בשקט הזה ציפור לא צייצה
גם ילדים על כתפי אבותיהם,
והשקט רב מנשוא כמו לפני דבר
נורא וגדול ואני עוד רציתי
להספיק ולתלות את הכבסים
לעשות זמן לעצמי לתקן ריחותי
וחיממתי את החלב לתינוק, שלא ירעב
שלא יבכה חלילה, ברגע הלא
מתאים, כמה זמן עד כלות. הציפיה
שתתיבש הכביסה והתינוק מה.
איש לא ידע
ואני ראיתי שרוח קלה, כמו נשימתו של איש ישן, עברה
בכבסים ונפחה כרסה
של כתנתי ומפת השבת
היתה מפרש לבן באמצע המדבר
ויצאנו משם על התכלת
הרחק למקום בו

נפרוט רימונים ונאכל עסיסם
למקום בו
לאהבה
שם מפורש

המפגש בין אלוהים לאשה הוא מפגש אירוטי המתרחש במרחב הפרטי של עבודות הבית והטיפול במשפחה. זוהי הגישה המדגישה את ייחודה ושונותה של האשה כמי שדואגת לזולתה.

בספר שמות מצווה אלוהים על עם ישראל לכבס שמלותיהם ולהתרחק מהנשים, להפוך לנזירים במהלך שלושת הימים בהם הם מצפים להתגלות אלוהים.

בשונה מחווה פנחס כהן, אגי משעול אינה רואה כל ייחוד או התעלות בעבודות הבית, למרות החדווה העשויה להיות גלומה בהן עבור העושה. בדומה לגישה המדגישה את השיוויון ביכולתם של גברים ונשים – בעבודה, במחשבה ובפולחן האל – עבור משעול, הכביסה היא רק כביסה:

והכביסה הזאת מהחבל לא מפליגה לשום מקום
למרות הרוח הטובה הנופחת בסדינים
למרות התחתונים השמחים
למרות השרוולים המופשלים
למרות הצוארונים הזקופים

חג שבועות שמח !