לֹא-יִכְבֶּה בַלַּיְלָה נֵרָהּ : צום י' בטבת ואשה אמיצה אחת 5 בינואר 2012
Posted by Keren Fite in צום עשרה בטבת, שירי חג מועד ונופל.Tags: אשת חיל, הדרת נשים, זכריה בן אבקולס, חורבן בית המקדש, יוכבד הורוביץ, ירמיהו, צום עשרה בטבת, קמצא ובר קמצא
8 comments
חודש טבת הוא העשירי במניין החודשים שנספרים מחודש ניסן. מקור השם טבת מאכדית ומשמעו "החודש ששוקעים בו". חודש טבת הוא חודש גשום, ויתכן כי הבוץ והשלוליות המתלווים לגשמים הם המקור לשם. ראש חודש טבת חל בסופו של חג חנוכה. יש הטוענים שמשמעות השם טבת היא מלשון טוב, הטבה. ראש החודש המואר בנרות (שמונה נרות חנוכה אותם מדליקים בסוף החג) בשילוב עם היום המתארך והולך לאחר מועד היפוך החורף הם סימנים לחודש של ברכה וטוב.
חודש טבת הוא גם חודש של תענית. תענית י' בטבת מציינת את תחילת המצור של נבוכדנצר על ירושלים, מצור שבסיומו נחרב בית המקדש הראשון. מבין התעניות שנקבעו לזכר חורבן בית המקדש ט' באב המציינת את חורבן בית המקדש הראשון והשני היא הידועה ביותר.
ירמיהו מנבא החל מהשנה ה- 13 למלכות יאשיהו ועד חורבן מלכות יהודה בידי הבבלים. תחילת המצור על ירושלים, אותו המצור שמצויין בתענית י' בטבת, מוזכר בספר ירמיהו: וַיְהִי בַשָּׁנָה הַתְּשִׁעִית לְמָלְכוֹ, בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בָּא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל הוּא וְכָל-חֵילוֹ עַל-יְרוּשָׁלִַם, וַיַּחֲנוּ עָלֶיהָ; וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק, סָבִיב (ירמיהו נ"ב, ד')
בנבואותיו מוחא ירמיהו כנגד פולחן ריק מכל תוכן, שמסתיר מאחוריו עושק, ביזה וניצול חברתי: הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל: הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר… וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה (ירמיהו ז', ח'-י')
ההתעלמות הבוטה מצדק חברתי תוך אמונה עיוורת בטקסי פולחן מאפיינת גם את חורבן הבית השני. על חורבן הבית השני אמר רבי יוחנן: "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה" (משלי, כ"ח, י"ד) – על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים"
הסיפור על קמצא ובר קמצא הוא סיפור על הלבנת פנים ועלבון, שמוביל לזעם עיוור ולחורבן:
מעשה באדם אחד, שהיה לו חבר ושמו קמצא, והיה לו שונא ושמו בר קמצא. עשה (אותו האיש) סעודה. אמר לשמשו: לך הבא לי את קמצא ידידי. הלך (בטעות) והביא את בר קמצא (שהיה שונאו של אותו האיש). בא (אותו האיש לסעודה) ומצא את בר קמצא יושב.
אמר לו (אותו האיש): הלוא אני ואתה שונאים. מה אתה עושה כאן? קום וצא! אמר לו (בר קמצא): הואיל וכבר באתי הנח לי, ואתן לך את דמי אכילתי ושתייתי. ענה לו: לא! אמר לו: אתן לך חצי מעלות הסעודה. ענה לו: לא! אמר לו: אתן לך את עלות הסעודה כולה. ענה לו: לא! אחזו בעל הסעודה בידו והוציאו. אמר (בר קמצא): כיוון שהיו חכמים בסעודה ולא מחו בבעל הסעודה, סימן שנוח להם המעשה. אלך ואלשין עליהם לפני לקיסר.
הלך ואמר לקיסר: מרדו בך היהודים! אמר לו (הקיסר): מי אמר? (הצג הוכחה). אמר לו: שְלח להם (לחכמי היהודים) קורבן, וראה אם יקריבו אותו. שלח בידו עגל משובח. (במהלך הדרך) הטיל (בר קמצא) מום בניב השפתיים (של הקורבן), ויש אומרים בדוקין שבעין, מקום שעל פי דין ישראל נחשב כמום ואילו אצל הגויים אינו נחשב מום.
חשבו חכמים שבמקדש להקריב (בכל זאת) את הקורבן, משום שלום המלכות. אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: (אם נקריבו), יאמרו אנשים כי מקריבים בעלי מומין על המזבח! חשבו להרוג [את בר קמצא] כדי שלא ילך וילשין (לקיסר). אמר להם רבי זכריה: אנשים יאמרו (או עלולים לחשוב ש)מי שמטיל מומים בקורבן דינו מוות. אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו. (תרגום מתוך תלמוד בבלי, מסכת גיטין דף נ"ה, עמוד ב')
בר קמצא, שהוזמן בטעות לסעודה, מוכן לשלם את מחיר הסעודה כולה ובלבד שלא להיות מגורש בבושת פנים. בעל הבית מסרב. לעימות בין בעל הבית לבין בר קמצא יש עדים עליהם נאמר "היו חכמים בסעודה ולא מחו בבעל הסעודה". שתיקת החכמים גרועה יותר ממעשיו של בעל הבית, והיא-היא שגורמת לבר קמצא לבקש נקמה. ברוח הליברליות של תקופתנו יש שהיו אומרים שמותר לו לאדם לעשות כפי רצונו בביתו. אלא שבמדינה דמוקרטית מתוקנת, זכותו של אדם לעשות כפי רצונו בביתו מסתיימת במקום בו עשיית רצונו מבזה ומשפילה אדם אחר.
בשל ההשפלה, בר קמצא יוצא ובליבו בוערת נקמה. הלך והלשין בפני הקיסר שמורדים בו היהודים. הוא מעודד את הקיסר לשלוח קורבן שיוקרב בבית המקדש כאות לנאמנותם של היהודים. בר קמצא מטיל מום בעגל המשובח שנותן לו הקיסר, מום שנחשב כמום על פי דיני ישראל, אך אינו נחשב כמום בעיני הגויים. כאשר מקבלים חכמי היהודים את הקורבן הפסול, מבינים הם שסירוב להקריב את הקורבן ששלח להם הקיסר יביא על ראשם אסון. כאן מופיע חכם אחר, זכריה בן אבקולס, שמדבר בזכות שמירת דיני הקורבנות כלשונן (אם נקריבו יאמרו אנשים כי מקריבים בעלי מומין על המזבח), ובזכות סובלנות כלפי מחרחר הריב (אנשים יאמרו שמי שמטיל מומים בקורבן דינו מוות). על כך אומר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו.
במקום בו נעשה עוול, אל לנו לשתוק ולהניח לקיצונים ולמתלהמים לעשות כרצונם. ההתרחשויות בישראל בתקופה האחרונה, מחקיקה הגובלת בגזענות, דרך ניצול ציני של כספי ציבור לקידום עניינים פרטיים של בעלי הון, וכלה בהדרת נשים, דורשות התבוננות עניינית והכרעה מתי נדרשת סובלנות והבנה, ומתי סובלנות זו מנוצלת באופן ציני כדי להשפיל, לבזות ולהשתיק אוכלוסיות מוחלשות.
אשת חיל מי ימצא
תיאורה של אשת חיל בספר משלי הוא תיאור האשה האידיאלית. אשה זו יוצאת ובאה, עוסקת במסחר ובענייני המשפחה.
יש המתרצים את קווי האוטובוס בהן נדרשות הנשים לשבת מאחור באמירה כי לא מדובר בהדרת נשים (כלומר, בדחיקתן אל השוליים או בהשפלתן) אלא בהידורן (כלומר, בהתייחסות יוצאת מן הכלל שמטרתה לכבד נשים).
על אשת חיל נאמר לֹא-יִכְבֶּה בַלַּיְלָה נֵרָהּ. אם תענית י' בטבת באה להזכיר את הסכנה שבביזוי הזולת, מעשיה של יוכבד הורוביץ באים ללמד על כוחו של היחיד. יוכבד הורוביץ, בת למשפחה חרדית אדוקה, נוסעת באופן קבוע בקווי מהדרין ומקפידה להתיישב בספסלים הקדמיים כדי למחות על השפלת הנשים. קווי המהדרין פעילים מזה כעשר שנים, ורק עכשיו מעוררים מהומה, אך מחאתה של יוכבד הורוביץ הקדימה את הסערה הציבורית. מחאת יחיד צנועה, נר בתוך אפלה גדולה.
בתשובה לגבר שצועק "מהדרין! נשים אחורה!" עונה הורוביץ "מה זאת אומרת אזור של גברים? אזור גיאוגרפי? מה זה מהדרין? אתה מדבר על אתרוג? על לולב? בשום מקום בהלכה, לא ב'שולחן ערוך' ולא ב'יורה דעה', לא נאמר שלגבר אסור לשבת אחרי אשה… מה שכן כתוב בתורה ובהלכה זה שאסור לבזות את בני ישראל ובנות ישראל".
לכתבת "הארץ" שראיינה אותה מסבירה הורוביץ כי "הביטוי ‘אחורה' מראה שזה העיקר. המלה הזו מראה עד כמה גברים מזלזלים בנשים. זה כמו בדרום אפריקה, שהשחורים היו כמה דרגות מתחת ללבנים. וזה חילול השם גדול, להתנהג כך… התורה אוסרת עלינו בכל תוקף להתנהג ככה. זה נקרא, 'נבל ברשות התורה'. אנשים משתמשים בכל מיני אמרות מחז"ל וכך מכסים את הרוע שלהם והשנאה שלהם לנשים. וזה הכי גרוע, כי נשים לא למדו את הדברים האלה. והן לא יודעות מה נכון ומה לא".
"אני פועלת כי אני לא יכולה לראות נשים אחרות מושפלות", מסבירה הורוביץ, "חינכו אותן לחיות בעיניים עצומות ואני אומרת, במקום שאין איש השתדל להיות אשה… אין לי חס וחלילה שום עניין בפרובוקציה. אני מקווה שמה שקרה היום יקרה כל יום. בהתחלה תשב אשה אחת מקדימה, ואחר כך שנייה תצטרף אליה ואז תבוא השלישית. הכל יחזור לאט להיות נורמלי, ושילמדו להתייחס לנשים".
מספרים לנו שהדרת הנשים היא פועל יוצא של מיעוט קיצוני ושולי שאין לו ממש השפעה. בפועל המיעוט הגס, הצעקני והאלים הופך את הרוב לחסר כח כל עוד אותו הרוב שותק וממשיך להשמע לציווי הקיצוני של המיעוט. יש התממות גדולה בהתייחסות לקווי מהדרין כמקרה היחיד של הדרת נשים ברשות התורה. האירועים המרכזיים בחייו של אדם, החל מנישואים וגירושים וכלה בקבורה נשלטים על ידי ממסד אורתודוקסי שבאופן בוטה מפלה לרעה נשים: הפרדת נשים בבתי הכנסת, איסור עליה לתורה לנשים, איסור אמירת קדיש או הספד של בת על הוריה, איסור נוכחות נשים או הפרדת נשים ודחיקתן לשוליים באירועים בעלי ציביון הלכתי (שחלקם ממומנים בכספי ציבור ורחוקים מלהיות אירועים של "מיעוט קיצוני ושולי").
אל תשארו שותקים כמו החכמים בסיפור על קמצא ובר קמצא, אל תהיו שותפים לנבלה ברשות החוק או ברשות התורה. צאו ועשו מעשה, צרפו אור לאור וגרשו את החשכה.
דבריה של יוכבד הורוביץ הובאו מתוך הכתבה "רוזה פרקס האמיתית", "הארץ" 23.12.2011
התמונות הן עבודות של Anna Kronick
בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי: תובנות בין חושך לאור 20 בדצמבר 2011
Posted by Keren Fite in חנוכה, שירי חג מועד ונופל.Tags: אור, אחריות, אחריות סביבתית, אשמה, התבוננות, חושך, חנוכה, מסכת עבודה זרה
5 comments
חודשי כסלו וטבת הם החודשים בהם הולך ומתמעט האור עד לשיא המגיע ביום היפוך החורף: היום הקצר ביותר בשנה, שלאחריו האור הולך ומתרבה. הפחד האנושי מפני העלמות האור והשמחה על חזרת השמש בא לידי ביטוי בתרבויות ובדתות השונות בפסטיבלים של אור ואש המתקיימים בתקופה זו של החורף.
מדרש המופיע במסכת עבודה זרה יוצר קשר בין אדם הראשון לבין מנהג חג החנוכה:
לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים עמד וישב ח' ימים בתענית [ובתפלה] כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך אמר מנהגו של עולם הוא הלך ועשה שמונה ימים טובים לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים הוא קבעם לשם שמים והם קבעום לשם עבודת כוכבים {עבודה זרה}
(תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ח', א')
עמדתו הראשונה של האדם היא עמדה אגוצנטרית לפיה העולם סובב סביבו: "בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו". כלומר, אדם הראשון סבור שבשל החטא הקדמון, האור מתמעט והולך והעולם חוזר לתוהו ובוהו. תחושת האשמה שהוא חש היא רגש מגלומני, לפיו רק מעשיו-הוא הם הקובעים מה יתרחש בעולם לטוב ולרע. בעקבות הפחד הגדול בו מצוי האדם "ישב ח' ימים בתענית". זו המשך הגישה של האשמה. האדם גוזר על עצמו תענית צום ותפילה כדי לכפר על מעשיו הרעים. משום שהוא מרכז העולם, עליו ליצור תיקון בעולם מתוך תחושה של אשמה והאשמה עצמית. אין לו מודעות או יכולת לראות את נסיבות החיים המורכבות היוצרות את תופעת הטבע לה הוא עד.
אלא שמתוך הישיבה בתענית, שניתן לפרשה גם כתפילה או כהתבוננות, נפקחות עיני האדם והוא נרפא מאשלייתו: "ראה יום שמאריך והולך". האדם נוכח לדעת כי הוא אינו מרכז העולם: ישנן נסיבות, ישנו מנהג לעולם, ומנהג העולם אינו קשור בקשר ישיר וסיבתי למנהג האדם.
לאחר שהכיר בכך שאינו מרכז העולם, "הלך ועשה שמונה ימים טובים". מעשה זה מציין את המעבר מאשמה לאחריות. אדם הראשון מכיר בכך שאינו מרכז העולם, ובכך משתחרר מאשמה, אך מבין בו זמנית שהוא קשור אל העולם ויש לו חלק בעולם, ועם תובנה זו עובר לקבלת אחריות. המילה אחריות מגלמת בתוכה את המילה אחר שמציינת זולת אנושי או סביבתי, ובכך "עולם כמנהגו נוהג" אינו נפרד מהאדם אלא האדם רואה עצמו כחלק מהעולם.
תהליך הלימוד המתואר הוא תהליך של התבוננות. תחילה האדם מפרש את המתרחש סביבו מתוך תפיסה שגויה של המציאות: "עולם חשוך בעדי… זוהי מיתה שנקנסה עלי". תפיסת העולם של האדם היא דיכוטומית, החושך מנוגד לאור ומסמן תוהו ובוהו, פחד ועונש. אך האדם הראשון לא מגיב מתוך הפחד. תגובתו אינה בריחה או שיתוק, אלא פעולה של עצירה מכוונת והתבוננות: "ישב ח' ימים בתענית". הישיבה השקטה אינה התבצרות בתוך הפרשנות השגויה, אלא התבוננות בעצמו ובסביבתו שמובילה להכרה החדשה כי "עולם כמנהגו נוהג". מהו עולם כמנהגו נוהג? עולם בו החושך והאור, היום והלילה, השמש והתוהו ובוהו, הם חלק ממערכת קיום אחת המתהווה מתוך תלות גומלין. לאחר התבוננות בה הוא נוכח שהיום המתקצר החל מתארך האדם משנה את תפיסתו ואת התנהלותו, וקובע שמונה ימים טובים. בשונה מסיפור בראשית בו הידע – האכילה מעץ הדעת – נקשר בבושה, במשנה זו הידע הוא חווייה של התגלות שמחליפה פחד ואשמה באחריות ועשייה. האדם הראשון שחווה התגלות על מנהגו של עולם לא מתחבא ולא מתבייש, אלא רואה עצמו חלק מהעולם ומנהגיו, מכיר בידע שרכש ופועל בגלוי בהתאם למה שלמד.
חג חנוכה שמח!
חג סוכות : מים וצדק חברתי 9 באוקטובר 2011
Posted by Keren Fite in סוכות, שירי חג מועד ונופל.Tags: אחריות חברתית, אחריות סביבתית, מים, משיב רוח ומוריד גשם, נסך המים, סוכות, צדק חברתי, קהלת, ריקות, שמחת בית השואבה
add a comment
חג סוכות הוא חג המים. בתקופה בה התקיים בית המקדש התבצע טקס נסך המים במשך כל ימי החג, וכלל תהלוכה מרשימה, שהמחישה את שמחת החוגגים עליה נאמר "מי שלא חזה בשמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו". בימים רגילים יין ננסך על המזבח. בימי סוכות ננסכו מים בנוסף על היין.
מהי משמעות המים בחג סוכות? על-פי המסורת, בחג הסוכות נקבע גורל השנה מבחינת הגשמים: "ובחג [הסוכות] נידונים על המים [כלומר, על הגשמים]". ספר דברים מצביע על תלותה של ארץ ישראל במטר השמים, כהבדל המסמן את השוני בין ארץ ישראל לבין ארץ מצרים:
"כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם, אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק: והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות, למטר השמים תשתה מים" (דברים י"א, י-יב).
פרשנות אחת לתלות זו היא פרשנות אמונית: תלות במטר מהשמים משמעה תלות בבורא. בשונה מנהרות ואגמים שמספקים מים על בסיס קבוע, כאן המים הם על בסיס ארעי. יש להתפלל עליהם ובעבורם בכל שנה מחדש.
פרשנות אחרת היא פרשנות חברתית, הרואה בשינוי באופן השקיית האדמה הכוונה לצדק חלוקתי ושיוויון חברתי:
"מפני ד' דברים חזר בו הקב"ה שלא תהא הארץ שותה אלא מלמעלן. מפני בעלי זרוע, ובשביל להדיח טללים רעים, ושיהא הגבוה שותה כנמוך, ועוד שיהיו הכל תולין עיניהם כלפי מעלה הה"ד לשום שפלים למרום".
הגשם ניתן באופן שווה לכולם, עשירים כעניים, חזקים כחלשים, ובמובן זה "הגבוה שותה כנמוך". לעומת זאת, מקורות המים יכולים להיות בשליטת "בעלי זרוע" וליצור אפליה בחלוקת המשאבים בין "גבוהים לבין נמוכים".
השיוויון והארעיות באים לידי ביטוי גם במבנה הסוכה עצמה. הסוכה נבנית לזכר המבנים הארעיים שבנו בני ישראל במדבר. עשיר ועני יושבים במבנה זמני החשוף לרקיע. בהקשר זה גם גופנו-אנו הוא משכן זמני. ההפטרה לסוכות, מתוך ספר קהלת, מזכירה כי כל חיינו בעולם הזה משולים לסוכת ארעי, לצל עובר ולעלה, שהיום הוא פורח ומחר הוא נובל.
"דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים; הבל הבלים אמר קהלת, הכל הבל", פסוקי הפתיחה של ספר קהלת מציבים את כל הדברים המוחשיים המרכיבים את חיינו (מעמד חברתי, ייחוס משפחתי, שיוך לארץ ולמקום, רכוש), אל מול אפסותם (הבל הבלים). אין הכוונה לכך שדבר אינו נחשב, ושאין חשיבות לכל מעשינו, אלא שדווקא מתוך קיומם של הדברים עולה הבחנה מחודדת וצלולה של ריקותם, השתנותם, היותם בני חלוף.
סוכות הוא גם חג האסיף. הזמן בו נאסף היבול, פסטיבל שמחה ותודה על ברכת האדמה. בתקופה המודרנית ובעולם המערבי אנו חיים בעולם של שפע, מרוחקים מחיי עבודת האדמה ומקצביה. כיצד בכל זאת ניתן לחבר בין מאפייני חג סוכות – הודיה ושמחה, ארעיות וצדק חברתי – לבין חיי היומיום?
חיבור אפשרי אחד הוא דרך אחריות סביבתית. הדאגה לסביבה היא דאגה לזולת, החל מילדנו להם נוריש עולם בר קיימא, וכלה במעגלים החברתיים הסובבים אותנו, כי לסביבה (כמו לגשם) אין גבולות או העדפה. ביחד עם הודיה ושמחה על השפע והברכה, אפשר לקחת לתשומת ליבנו את הרגלי הצריכה שלנו, את הרגלי האוכל שלנו, את מידת היכולת שלנו לחסוך במים ולשמור על מקורות המים. האם אנו רוכשים מזון מתוצרת מקומית (מה שמפחית את הנזק הסביבתי)? האם אנו אוכלים בצורה בריאה (ושומרים על סוכתנו-גופנו)? האם נוכל בשנה זו להשתמש במים באופן מודע וחסכני יותר? אולי נתמוך בעסקים בעלי תו חברתי שהתחייבו לתעסוקה בתנאים הוגנים ולדאגה לסביבה?
ומתוך חיי יומיום של מודעות חברתית וסביבתית מי יתן ותתקיים בנו הברכה המסיימת את תפילות חג סוכות:
משיב רוח ומוריד גשם / לברכה ולא לקללה / לחיים ולא למוות / לשובע ולא לרזון
להרבות טוב למען יבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם 5 באוקטובר 2011
Posted by Keren Fite in יום כיפור, שירי חג מועד ונופל.Tags: יאנוש קורצ'ק, יום כיפור, ישעיהו, מחאה חברתית
2 comments
יום הכיפורים מתקרב ואיתו חשבון נפש. נדמה שכל עניין חשבון הנפש הוא דבר מה שאדם מבצע בינו לבין עצמו, מעין דיבור אישי בינו לבין אלוהיו, כי הרי ביום הכיפורים נחתמים הגורלות "מי לחיים ומי למוות". אלא שבהפטרה לקריאה בתורה ביום הכיפורים אנו קוראים בישעיהו נ"ח, ובקריאה זו יש אבחנה משמעותית בין עשייה לנפשי ולביתי, לבין עשייה חברתית.
נבואת ישעיהו בפרק נ"ח ניתנת בזמן שיבת ציון, כאשר העם מתמודד עם הקושי והאתגר של בניית הארץ. מתוך הקושי הגדול העם שואל לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ, עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע? הנה אנו מתאמצים, ומענים גופנו בצום ונפשנו בתפילה, אך התשובה לה אנו מצפים לא מגיעה, הקושי נותר קושי ואין לנו הקלה. הנביא עונה הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ, וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע… הֲכָזֶה, יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ–יוֹם עַנּוֹת אָדָם, נַפְשׁוֹ? אתם טועים לחשוב שהצום הזה של סיגוף הגוף ועינוי הנפש, הוא הצום היוצר תיקון. בפסוקי ההמשך ישעיהו מבחין בין העשייה הטקסית של הפולחן המוכר של יום כיפור, עינוי הגוף, צום ותפילה, לבין עשייה שמרבה טוב בעולם:
הֲלוֹא זֶה, צוֹם אֶבְחָרֵהוּ–פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה; וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל-מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת: כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם.
ישעיהו יוצר אבחנה בין צום שנעשה מתוך ראייה חשבונאית-אנוכית, בו האדם צם כדי לקדם את עצמו ואת ענייניו, כדי להקל על סבלו, לבין צום שנעשה מתוך דאגה לחברה הסובבת את האדם: מתן בית לעני, אוכל לרעב, בגד לנזקק. מזכיר לכם משהו?
וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם
ישעיהו מדבר על דאגה לסביבה האנושית, והדיבור הוא בפעלים שמעידים על עשייה מתמשכת: פתח, התר, שלח, נתק, פרוס, הבא, ראה ואל תתעלם. ישעיהו מדבר על אחריות היחיד לזולת, על עשייה שאינה רק טקס אלא התבוננות פעילה, זיהוי צרכים ומתן מענה.
החיבור להפגנות למען צדק חברתי כמעט מתבקש. במעגלי הדיונים שהתקיימו בהמשך להפגנות עלתה הכמיהה לתחושה של קהילה, עזרה לזולת והדדיות חברתית. כי המחאה החברתית שקוראת למדינת רווחה ולצדק חברתי, משמעה לנהוג בהגינות בעובדים, ובמקום להעשיר עוד את העשירים, לפזר ולבזר את השפע בין כלל שכבות האוכלוסיה.
למען יבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם
בנבואתו מדבר ישעיהו בעיקר על דאגה לסביבה האנושית. אלא שניתן לפרש את מנהג יום הכיפורים בישראל כדרך שיש בה גם דאגה לסביבה. למשך יממה אין תחבורה ציבורית ופרטית וזוהי הקלה של הזיהום הסביבתי. משום שאיננו נוסעים אנו מבלים בביתנו ובתוך הקהילה הקרובה: רוכבים על אופניים, שהם כלי תחבורה שקט שאינו מזהם את הסביבה, לא משקיעים את זמננו בקניות, ובכך מפחיתים מעט את צרכנות היתר שגם היא בין הגורמים המרכזיים לזיהום כדור הארץ. ולמה לצמצם עשייה טובה זו ליום אחד בלבד?
ומתוך המקום השקט הזה של שיחה עם שכנים ובני משפחה, הרשו לעצמכם לחזור ולו לרגע לחיים של פשטות וראיית הזולת, וחישבו מה תעשו אתם כדי לקדם ערכים של צדק, שיוויון, עבודה ואחווה, למען יבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם.
ולמי שזקוק לעוד קצת השראה לעשייה, הנה דברים שאמר יאנוש קורצ'ק בתוכנית הרדיו שלו ששודרה בשנות השלושים של המאה העשרים:
חָיִיתָ – כַּמָּה חָרַשְׁתָּ,
כַּמָּה כִּכָּרוֹת לֶחֶם אָפִיתָ,
כַּמָּה זָרַעְתָּ,
כַּמָּה עֵצִים נָטַעְתָּ,
כַּמָּה לְבֵנִים הִנַּחְתָּ לְבִנְיָן
בְּטֶרֶם תֵּאָסֵף אֶל עַמְּךָ,
כַּמָּה כַּפְתּוֹרִים תָּפַרְתָּ,
כַּמָּה הִטְלֵאתָ, אִחִיתָ,
לְמִי הֶעֱנַקְתָּ מֵחֻמְּךָ,
בְּמִי כּוֹשֵׁל – תָּמַכְתָּ,
לְמִי הוֹרֵיתָ דֶּרֶךְ בְּלִי לִתְבֹּעַ
הַכָּרַת טוֹבָה וּמַתָּן פְּרָס.
מַה הַתְּרוּמָה שֶׁתָּרַמְתָּ,
אֶת מִי שֵׁרַתָּ?
פסטיבל תאטרון רחוב בת ים 2011 (3): זוגיות על חבל דק 30 באוגוסט 2011
Posted by Keren Fite in אמא מטיילת, תאטרון.Tags: בובות דרזדן, לייזה מינלי, פסטיבל מופעי רחוב בת ים 2011, ציירי לך שפם, קברט, רפונזל
add a comment
תוך כדי הליכה ברחוב בחיפוש אחר המופע הבא גילינו קונסטרוקציה עליה תלויים חבלים, חישוק וטרפז. זה היה מסקרן מספיק כדי שנשאר, והמופע שהחל היה מלא קטעים מצחיקים, מרהיבים ועצובים.
החיים הם קברט
סיפור המסגרת של "ציירי לך שפם" הוא סיפורו של צייר אוהב נשים, שמציג בפני הקהל את "הנשים הנפלאות שלי". דמויות הנשים, שנוצרו בהשראת ציוריו של טולוז לוטרק, עוצבו בהדגשה מופרזת של דימויי נשיות – עקבים, גרבוני רשת, איפור מוגזם, שפת גוף מתחנפת – ובהצגת דמויות בתפקידים נשיים סטראוטיפים: המשרתת, זונת הברים, האשה הנצמדת-חונקת את הגבר האדיש שלה.
במהלך המופע היה ניסיון מוגבל לשחק עם הדימויים, לבקר אותם, או להראות את הגיחוך והטרגדיה הטמונה בהם.
הפסקול שליווה את המופע היה משמעותי לא פחות מהאמירה בתנועה. לצלילי "החיים הם קברט" בביצוע הנפלא של לייזה מינלי התחולל מופע אקרובטיקה אוירית על חבל. לבושה בבגדי מארחת חושפניים-פתיינים נתלתה הרקדנית בין שמים וארץ, והפכה את החיים למשחק משעשע ואפל שקצוותיו המנוגדים יוצרים רגעי הרהור, הנאה, ריגוש, כאב ויופי.
אהובתי, למה שערותייך מלוכלכות כל כך?
במעבר חד נכנסה אל הבמה משרתת בית בלבוש בריטי נוסח "אדונים ומשרתים" ומבטא תואם, והבטיחה לאדון נסתר שתנקה את הכלים, ואת האבק, וגם את הבלאגן שהשאירה אחריה הילדה המעצבנת (סליחה, סליחה, התכוונתי למהממת אדוני! מהממת!).
תוך כדי עבודות הבית, המשרתת מגלה חבל תלוי, וקול פנימי מציע לה להפגין כישוריה באקרובטיקה אווירית. היא, כמובן, לא עומדת בפיתוי, ופונה לטפס על החבל, אך מודיעה לקהל שאינה מתכוונת להפוך לנסיכה, אלא דווקא לנסיך.
הנסיך הנפלא מהאגדות יוצא להציל את רפונזל, והחבל הצהוב מסמל את שערות הזהב של הנערה הכלואה במגדל. אלא שהאהבה כאן אינה עיוורון, והמשרתת-בדמות-נסיך אינה מאבדת את רגישותה לליכלוך. תוך כדי טיפוס במעלה שערותיה של אהובתה, היא-הוא מתחיל להסיר מגוון מכשולים אסתטיים העומדים בדרכו ולהעוות פניו בסלידה בפני צידה המלוכלך של האגדה. כשנגדשת הסאה, הנסיך מוותר על גינונים והצהרות האהבה לטובת שאלה מפורשת: אהובתי, מתי לאחרונה חפפת את שערותיך?
תשובתה הנזעמת של הנסיכה לא מאחרת לבוא, והנסיך מוצא עצמו מתגלגל ונופל מטה מטה בחזרה לחיי השירות והניקיון, שם מסתיימת האתנחתא הקומית אל מול ה"אדון" הנוזף.
בסיום הקטע הודיעה רפונזל-הבית, זאת שמיום היוולדה לא עלה תער על שיערותיה, שאף אחד, גם לא נסיך, לא יטפס לה על השיערות כי זה כואב, וחוץ מזה "אני לא צריכה שום אחד שיציל אותי, אמא".
גבר ואשה על נדנדה
ואז נכנסה אל הבמה שחקנית בדמות היפר-נשית, עם איפור פנים מוגזם, שפתיים אדומות מצויירות בהבעת נשיקה, חצאית קצרצרה, ועקבים. בזמן שמקמה עצמה על הטרפז, נכנסה שחקנית תמירה בלבוש גבר. מופע האקרובלנס שהתבצע על הטרפז היה משל ויזואלי לאופן בו אהבה ותשוקה מעורבבות זו בזו, והמחשה של יחסי אהבה תלויים על בלימה, נעדרים יציבות וחסרי ביטחון.
בכל זמן נתון תחושת הביחד, רשת הביטחון הזוגית, יכולה להעלם, או שאחד מבני הזוג יכול להפר את החוזה הלא כתוב ופשוט ללכת לדרכו ולא להיות שם כשאת נופלת.
פסקול המופע הקצרצר היה "מתגעגע אלי" של להקת "בובות דרזדן", והשיר הקברטי הוסיף רבדים של מאבק כוחות אירוטי, פתיינות, חיזור חד-צדדי והצמדות לאהוב נצלן המפגין חוסר עניין וריחוק, שרק מגביר את משחק המשיכה-דחייה בין בני הזוג.
בסיום המופע כינס הצייר את כל ה"נשים היפות שלי" והציגן מול הקהל ביחד עם ציוריו של טולוז לוטרק, כמי שמלקט וקושר מחדש חרוזים על שרשרת.
רשימות נוספות על מופעי רחוב:
פסטיבל תאטרון רחוב בת ים 2011 (2) : לקלף את עצמי מתוך עצמי 29 באוגוסט 2011
Posted by Keren Fite in אמא מטיילת, תאטרון.Tags: אומברלו, אנורקסיה, בולמיה, מאחורי הקלעים, פסטיבל מופעי רחוב בת ים 2011
1 comment so far
המופע "אומברלו" הוא מופע ראשוני, כנראה עדיין בשלבי עבודה. מופע תאטרון-מחול קצרצר אך עוכר נפש המספר את סיפורם של אומני הקרקס ברגע שהקהל עוזב את הזירה.
רקדנית אחת ניצבת עם מטריה. והמטריה מלווה את כל המופע כאיזו אמירה עצובה-אירונית על הפער בין חוץ לפנים, בין יופיו האסתטי של המופע לבין העולם של מאחורי הקלעים. מטריה מגוננת מפני פגעי החוץ: שמש, גשם. כאן, על הבמה נחשפים פגעי הפנים: הפחדים, היצרים, הקנאות, מאבקי הכוחות. כאן אין שום מטריה מגוננת. מעטים רגעי החמלה.
על הבמה נחשפים יחסי הכוחות ומאבקי הכוחות בין הרקדנים לבין עצמם כזוג וכקבוצה, וסערת המאבק הפנימי בגופן ובנפשן של הרקדניות. פוליטיקות פנימיות, קינאה, בריתות מתחלפות, מוצגות כמו קליידוסקופ מתחלף. רקדנית אחת מנסה לכווץ-לקלף את עצמה, במעין מייצג של אנורקסיה, רקדנית אחרת עומדת מול רקדן בדמות אריה וצוחקת תוך כדי הכאה-עצמית, והצחוק הוא מבוכה ופחד וכאב. רקדן אחר מתמודד מול האריה ומנצח, ואז שואג ומנופף בידיו בהפגנת שליטה.
רקדנית מגרדת את עצמה בעוצמה, ואז אוחזת במעין פתיל דמיוני לפניה – כמו מנסה לאחוז את עצמה מבפנים, להכיל את השדים, נעה בתנועות קוויות, מקוטעות, חוזרת על עצמה כמו במעין טקס פולחני של השבעה… ואז בולעת/מקיאה/בולעת את אותו פתיל מסתורי, במייצג כמו-בולמי.
במופע הרחוב אין הבדל במרחב בין השחקנים לבין הקהל, אין את הריחוק המגונן של במה מוגבהת שמרחיקה את הצופה, היושב לבטח בכסאו, ויוצרת אבחנה בין המתרחש על הבמה לבין המתבונן-עצמו, חייו, נפשו. אפילו האסתטיקה של הכוריאוגרפיה והיופי של תנועות הרקדנים לא מגוננות מפני האמירה עוכרת השלווה והופכת הקרביים של המופע. כאן, הצופים שותפים לאחורי הקלעים של היצירה: לדם, ליזע, לפגיעה-העצמית ולדמעות, כשרק רגע חומל-מגונן אחד של חיבוק שמופיע בקצרה במרכז המופע, בא להגן על כולנו מפני הזוועה.
אחרי המופע, בבית מול המחשב, מצאתי קטע של "אומברלו" שצולם בזמן החזרות הגנרליות. כאן, מבעד לעדשת מצלמת הוידאו, מבעד למסך המחשב, העולם החשוף והמדמם של הבמה מרוחק לפתע, כמו חלום רע שהיה והסתיים.
עוד בנושא מופעי רחוב:
סיפור בתנועה ובצליל
פסטיבל מופעי רחוב בת ים 2011 (1): סיפור בתנועה ובצליל 27 באוגוסט 2011
Posted by Keren Fite in אמא מטיילת, תאטרון.Tags: להכנס החוצה, מקהלה, מראות חסרות חוליות, פלייבק, פסטיבל מופעי רחוב בת ים 2011, קומדיה דלארטה
2 comments
ביום שלישי נסענו לבקר בתאטרון רחוב בת ים. רק כשהגענו לבת ים גילינו ששכחנו להדפיס את מפת הפסטיבל. בדיעבד הסתבר שהיתה זו שיכחה ממוזלת, כי היא סיפקה לנו חוויית צפיה נזילה וחסרת כל תיכנון, שמתאימה מאוד לתאטרון רחוב.
אני נגד
שוטטנו ברחובות ועצרנו לפני כל מופע שלכד את תשומת ליבנו. המופע הראשון שפגש אותנו היה "מראות חסרות חוליות": חבורה של נערים ונערות צעירים, נלהבים, לבושים בתלבושות ססגוניות ובאיפור פנים כבד בנוסח הקומדיה דל'ארטה פלשו אל הרחוב בו הלכנו.
החבורה נעה ממקום למקום בתנועות רחבות וקריאות שונות, כשאחד השחקנים משמש מנהיג-לרגע ומכריז ברמקול נייד את ההנחייה לסט התנועות/קולות הבא. בקצב מסחרר התחלפו סצנה אחר סצנה: ממצב של תוהו ובוהו קבוצתי בו כל משתתף עושה כאוות נפשו ועד להעמדה בנוסח מקהלת פלייבק בה בכל פעם עולה שחקן אחר למרכז ואומר משפט עליו חוזרים כל השאר ומחזקים ומהדהדים את הבחירה המילולית והפרפורמטיבית, או לחילופין (כראוי לקהל הפכפך ושרירותי) לועגים לה או פוסלים אותה כליל.
אחד הרגעים הטרגי-קומיים התרחש תוך כדי מיצב של הפגנה במהלכו השחקנים עמדו בחצי עיגול, כשבכל פעם שחקן אחד עובר למרכז וצועק הצהרה לעומתית שהתחילה ב"אני נגד" והסתיימה בחזרה עוצמתית של כל חברי המקהלה.
לפתע עלתה שחקנית והכריזה עם אגרוף קמוץ מופנה אל-על "אני נגד הפגנות!"
אל תוך שבריר השניה השקט-הנדהם שהשתרר אחרי ההצהרה שוברת הקונצנזוס, פרצו קריאות התנגדות מהמקהלה עד שלבסוף אמרה השחקנית "טוב, טוב, אני בעד… אני בעד…" וזכתה למחיאות כפיים סוחפות וקריאות עידוד מחברי המקהלה ומהקהל סביב.
כל המופע הרגיש כמו חיפוש במרחב ובזמן: חיפוש מקום, חיפוש זהות. לכל דמות במופע היה מראה ייחודי ומובחן, אך גם כמיהה להיות חלק מביחד גדול יותר. המאבק בין זהות אישית לבין זהות קבוצתית משותפת יצר מהומה ותחושת אי סדר, ללא ההקלה שבאחדות או החירות הטמונה בריבוי פנים וקולות המתקיימים בו זמנית במרחב אחד.
דיאלוג שבור
לצופים בתאטרון רחוב יש חירות גדולה. החירות להתבונן, להתפעל ולהתמלא במידה מהמופעים, והחירות להמשיך וללכת.
המופע הבא שלכד את תשומת ליבנו היה "להכנס החוצה".
על מרחב דשא משופע בצד הרחוב, התהלכה חבורת שחקנים באדום. החבורה נעה באיטיות קדימה, עד קצה המרחב הירוק, ואז לאחור. הבגדים האדומים בלטו על רקע הירוק של הדשא והפכו את התנועה לאמירה מתריסה, מתבלטת.
הדיאלוג התנועתי בין חברי הקבוצה הצטמצם לתנועה משותפת קדימה ואחורה. אחד הרגעים המעניינים במופע היה אמפרוביזציה במהלכה תוך כדי תנועה לאחור שחקנית אחת הניחה לעצמה ליפול לאחור, בתנועה המדמה תרגילי אמון בין בני זוג, אלא שהשחקנים שמאחור לא צפו את התנועה ולא נענו לה, והנופלת מצאה עצמה קורסת אל הדשא.
בזמן שהשחקנים המשיכו בתנועה קדימה ואחור, אנחנו חזרנו אל הרחוב ופנינו לעבר מופע אחר.
*רשומה ראשונה בסדרת רשומות על פסטיבל מופעי רחוב שהתקיים השבוע בבת ים.
הישרדות: שבבי שיחות 26 באוגוסט 2011
Posted by Keren Fite in הערות שוליים.Tags: הישרדות, העסקה פוגענית, מולך, מחאת האוהלים, מטרופוליס, פריץ לאנג
add a comment
"מה את חושבת על המחאה?" אני שואלת את ג'
"יפה שהם יכולים למחות," היא אומרת בקול עייף, "יש מי שלא יכולים"
"מה זאת אומרת לא יכולים?" אני ממשיכה ושואלת
"את יודעת, זה כמו הפירמידה של מאסלו, את צריכה משאבים כדי שתוכלי למחות. אני עוד למטה בבסיס, במצב הישרדות. אני חייבת להמשיך לעבוד כל עוד אפשר. אני לא יכולה להרשות לעצמי לשבות או למחות"
*
אני שואלת את א' אם כבר מצאה עבודה.
"אני בת 59 ואף אחד לא רוצה אותי לעבודה," היא מודיעה לי בקול נחרץ, "אפילו להתנדבות לא הסכימו לקבל אותי כי אמרו שאני מבוגרת מידי."
בעיניה מבריקות דמעות עצורות, "יש לי כסף לשנה, אם אחיה בצמצום. אחר כך אני לא יודעת מה יהיה"
*
"אסור לי לשבת בעבודה", מספרת לי ש'
"את יודעת שזה לא חוקי?" אני שואלת
"כן," היא מרצינה. "בעצם, לא… לא יודעת." היא מגמגמת פתאום.
"אף אחד לא אמר לי את זה בפירוש," היא מתחילה להסביר, "אבל עובדת אחרת אמרה לי שיש מצלמות, שמסתכלים עלינו. המנהלת נתנה לי הערה, אז אני לא יכולה לשבת. אפילו לאכול בדוכן אסור לי. אני צריכה לצאת ולעמוד בצד כדי לאכול"
*
העיר מטרופוליס מרהיבה ומלאת הוד. מנהלי העיר מתגוררים במגדלים גבוהים ונהנים מכל טוב הארץ. סודותיה של העיר חבויים מתחת לפני האדמה שם מתגוררים ועובדים הפועלים שעבודתם מקיימת את העיר. החלוקה החברתית הנוקשה מופרת כשפדר, בנו של מייסד העיר, נכנס אל מעבה האדמה בעקבות נערה יפה ששבתה את ליבו. עם הכניסה לעולם התוהו התחתון הוא מגלה את זוועת העובדים המשועבדים למכונות. בזמן שהוא מתבונן בבני האדם שעובדים כמו אוטומטים, מתפוצצת המכונה הראשית וגובה חיי פועלים רבים. פדר הנחרד רואה במכונה אפופת האש והעשן בת-דמותו של מולך, האליל צמא הדם, המקבל אל קירבו את הפועלים כקורבנות אדם.
פריץ לאנג ביים את הסרט "מטרופוליס" בשנת 1927. הסרט משתייך לאסכולת האקספרסיוניזם הגרמני, ובהתאם לכך הסצנות אפלות, לא ריאליסטיות, ומציגות פרשנות סמלית ובקורתית בנוגע למקומה של הטכנולוגיה במרקם היחסים החברתי, ולקיום האנושי במציאות קפיטליסטית. הקטע שמוצג כאן הוא חלק מגירסה משוחזרת של הסרט שהוקרנה בשנת 2010.
אמא אחת ועשרה בנים מתים 16 במרץ 2011
Posted by Keren Fite in פורים, שירי חג מועד ונופל.Tags: אסתר, המן, זרש, כבוד, מרדכי, נשים במקרא, פורים, תליה
add a comment
אמא אחת מופיעה במגילת אסתר: זרש אשת המן. הפעם הראשונה בה אנו פוגשים בה היא כאשר המן חוזר אל ביתו לאחר ליל המשתה הראשון שארגנה אסתר עבור אחשוורוש ויד ימינו ראש השרים. בשלב זה, המן אינו משער שאסתר מכינה את הקרקע לקראת הפלתו, והוא מבושם מן הכבוד שזכה לו ויוצא שמח וטוב לב בדרכו הביתה. אלא שאליה וקוץ בה. בדרכו נתקל המן במרדכי העומד בשער המלך. עומד ומסרב להשתחוות בפניו.
חמתו של המן בוערת, וכמו כל אדם כועס שמכבד את עצמו, הוא מכנס את אנשי שלומו, כדי שיעזרו לו להוסיף שמן למדורה, כדי שיאמרו לו שהוא צודק.
וַיָּבוֹא אֶל-בֵּיתוֹ; וַיִּשְׁלַח וַיָּבֵא אֶת-אֹהֲבָיו, וְאֶת-זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ. וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת-כְּבוֹד עָשְׁרוֹ, וְרֹב בָּנָיו; וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ, עַל-הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר, הָמָן–אַף לֹא-הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם-הַמֶּלֶךְ אֶל-הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר-עָשָׂתָה, כִּי אִם-אוֹתִי; וְגַם-לְמָחָר אֲנִי קָרוּא-לָהּ, עִם-הַמֶּלֶךְ. וְכָל-זֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי: בְּכָל-עֵת, אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת-מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי–יוֹשֵׁב, בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ. וַתֹּאמֶר לוֹ זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וְכָל-אֹהֲבָיו, יַעֲשׂוּ-עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה, וּבַבֹּקֶר אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְיִתְלוּ אֶת-מָרְדֳּכַי עָלָיו, וּבֹא-עִם-הַמֶּלֶךְ אֶל-הַמִּשְׁתֶּה שָׂמֵחַ; וַיִּיטַב הַדָּבָר לִפְנֵי הָמָן, וַיַּעַשׂ הָעֵץ.
עניין תמוה המשפט וַיָּבֵא אֶת-אֹהֲבָיו, וְאֶת-זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ. וכי לא אהבה אותו אשתו? וכי לא גרה בביתו, והיה צריך להזמין אותה אליו? פרשנים מסבירים כי המן נהג כדרך המלך אחשוורוש, וזרש אשתו היתה כלואה בהרמון הנשים, משם זימן אותה אליו.
המן פותח ומספר על עושרו שנמנה בנכסים ובבנים, על הכבוד הגדול שחלק לו המלך שהפך אותו לשר בכיר ונישא על כל השרים, ועל ההזמנה שניתנה רק לו למשתה המלכה עם המלך. אלא שהמן אינו מסתפק רק בזה. הכבוד שהוא זוכה לו הוא משענת רצוצה להשען עליה. כבוד שברירי שיש לאשש אותו בכל יום ובכל שעה, וכל דבר פעוט, אפילו אדם העומד בשער ואינו משתחווה, הופך לקוץ מכאיב, לסיכה אכזרית המפוצצת את בלון האויר החם של הכבוד.
לפי תחושתו של המן, כל הכבוד אינו שווה דבר, כל עוד מרדכי יושב בשער העיר ומסרב להשתחוות ולהכיר בכבודו של המן: וְכָל-זֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי: בְּכָל-עֵת, אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת-מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי–יוֹשֵׁב, בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ
זרש, שכנראה יודעת את לב בעלה יותר ממה שיודע הוא את עצמו, מציעה להמן: יַעֲשׂוּ-עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה, וּבַבֹּקֶר אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְיִתְלוּ אֶת-מָרְדֳּכַי עָלָיו, וּבֹא-עִם-הַמֶּלֶךְ אֶל-הַמִּשְׁתֶּה שָׂמֵחַ
כי הרי במגילה הספוגה הילולת שיכורים והרמון מלא נשים שנועדו לענג את המלך וגחמותיו, ראוי שהכבוד יהיה מיוצג על ידי סמל פאלי מפואר כמו עמוד תליה בגובה חמישים אמה.
אלא שאז נודדת שנת המלך, והוא קורא בדברי הימים ונזכר כי איש אחד הציל את חייו מבגתן ותרש שזממו להרעילו. והאיש הזה מעולם לא קיבל כגמולו. המלך ההולל, שעד כה לא עשה מעשה הגון אחד, מחליט להשיב לאיש הזה כגמולו. ומשום שהמלך לא מחליט דבר בכוחות עצמו, גם הוא מזמן יועצים.
כאשר המן נשאל מַה-לַּעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ רדיפת הכבוד מעוורת את עיניו. כשהוא משוכנע שלבטח המלך מתכוון אליו, מציע המן לעשות את כל אשר הוא חפץ שיעשה לו. לגודל הזוועה מסתבר לו שמה שביקש ינתן למרדכי.
כאשר חוזר המן, אבל וחפוי ראש, אל ביתו ומספר את אשר קרה לו מזהירה אותו אשתו כי אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא-תוּכַל לוֹ–כִּי-נָפוֹל תִּפּוֹל, לְפָנָיו
אפשר לקרוא את דבריה של זרש כאמירה אנטישמית הרואה ביהודי תככן שבכוחו להשתלט על המלך במרמה ולהפיל את כל מי שבדרכו. לעומת זאת, אפשר לקרוא את דבריה של זרש כדברי אזהרה. יתכן שזרש מודעת לכך שהכבוד הגדול בו זכה המן מעוור את עיניו מלראות את האשליה הטמונה במעמד גבוה, ואת ארעיותם של הדברים. זרש רואה בצלילות את מהלך ההתרחשויות לפיו עלייתו של האחד כרוכה בהכרח בנפילתו של האחר. כשם שעלייתה של אסתר כרוכה בנפילתה של ושתי, כך עלייתו המסתמנת של מרדכי כרוכה בנפילתו של המן.
אלא שהאזהרה מגיעה מאוחר מידי. המן מוזמן אל המשתה השני של אסתר, שם הוא מוצג כאוייבה וכאוייב עמה ונגזר עליו להתלות על אותו עמוד תליה שהכין עבור מרדכי: הִנֵּה-הָעֵץ אֲשֶׁר-עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי אֲשֶׁר דִּבֶּר-טוֹב עַל-הַמֶּלֶךְ עֹמֵד בְּבֵית הָמָן–גָּבֹהַּ, חֲמִשִּׁים אַמָּה; וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, תְּלֻהוּ עָלָיו. וַיִּתְלוּ, אֶת-הָמָן, עַל-הָעֵץ, אֲשֶׁר-הֵכִין לְמָרְדֳּכָי
זרש חכמה דיה כדי לראות נכונה את הכיוון אליו מתפתחים האירועים, אך קצרה ידה מלהציל את בני משפחתה. בהמשך המגילה, לא רק המן נתלה אלא גם בניו: וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי-הָמָן, יִתְלוּ עַל-הָעֵץ. ואחרי הנקמה הגדולה הזאת של מחיקת האיש ויוצאי חלציו, אחרי ההוצאה להורג של בעלה ושל בניה, נעלמת זרש מן המגילה.
ושתי ואסתר: דימיון בין הפכים 15 במרץ 2011
Posted by Keren Fite in פורים, שירי חג מועד ונופל.Tags: אחשוורוש, אסתר, ארטמיסיה ג'נטילסי, ושתי, מדרש אסתר רבה, מסכת מגילה, מרי אזרחי, נשים במקרא, פורים
2 comments
במבט ראשון ושתי ואסתר שונות זו מזו באופן מובהק. סיפור המגילה מציג את ושתי כיפהפיה גנדרנית, המסרבת לציית למלך ומשלמת בחייה על עקשנותה. אסתר מוצגת כמי שיודעת את מקומה ואת תפקידה כאשה. היא פאסיבית וצייתנית. בפרקים הראשונים משמש הפועל "לקח" ביחס לאסתר: היא נלקחת על ידי מרדכי כבת, נלקחת אל המלך, מצייתת להוראות מרדכי. אין להתפלא כי היא "נושאת חן בעיני כל רואיה".
אלא שסיפוריהן של ושתי ואסתר דומים במבנה היסוד שלהם, וניתן למצוא מקבילות רבות בין מעשיהן של שתי הנשים. בסיפורה של אסתר המן מבקש להשמיד את העם היהודי בטענה שאינו מציית למלכות. בפועל המן הוא זה המושמד. היפוך דומה מתרחש בסיפורה של ושתי. אחשוורוש מבקש להיות השליט בביתו והמחליט על מעשיה של אשתו. את ההחלטה אחשוורוש מפרסם בכל מלכותו: "כל הנשים יתנו יקר לבעליהן", "כל איש שורר בביתו". מידת השליטה של המלך (הגבר) בביתו נמדדת במידת צייתנותה של זוגתו (האשה). בפועל, אחשוורוש שרצה לשלוט בכל, מבצע בדייקנות את הוראותיה של אסתר.
כמה פרשנויות מסבירות את סירובה של ושתי כמקרה פשוט של גנדרנות נשית. היא חשה שאינה נראית במיטבה, ולכן סירבה להופיע לפני המלך ואורחיו. פרשנות מעניינת אחרת רואה במעשה הסירוב של המלכה סוג של מרי אזרחי. ושתי ערכה משתה נשים במקביל למשתה הגברים שערך אחשוורוש. מאחורי הנהנתנות הסתתרו שיקולים פוליטיים: והיה ותתרחש הפיכה בזמן המשתה, נשותיהם של של שרי הארץ ישמשו כבנות ערובה למשא ומתן או לנקמה שתבטיח את המשך שלטונו של אחשוורוש. כלומר, ושתי אינה תמימה, גנדרנית ונהנתנית, אלא שותפה לשמירת שלטונו של המלך. אלא שאחשוורוש אינו רוצה שותפה שווה. הוא רוצה אשה שאפשר להראותה כחפץ ולהשתעשע בה. יש המפרשים את הציווי "להביא את ושתי המלכה לפני המלך בכתר מלכות להראות העמים והשרים את יפיה כי טובת מראה היא", כפשוטו. המלכה צוותה להופיע לפני עדת גברים שיכורים בעירום מלא כשהיא עונדת כתר. על פי פירוש זה סירובה של ושתי הוא מעשה של אומץ של אשה המסרבת לשמש כחפץ שעשועים.
שמה של אסתר מרמז על הסתרה. במובן מסויים אסתר מסתתרת. היא מסתירה את מוצאה מפני המלך, היא מסתירה את רצונותיה וכוונותיה. בפרקים הראשונים אסתר לומדת את סביבת הארמון ואת המלך. כאשר היא נדרשת למעשה ההצלה, היא מאמצת חלק מאסטרטגיות הפעולה של ושתי. אסתר משנה את תוכנית הפעולה של מרדכי. היא מופיעה לפני המלך בזמן המתאים לה, לאחר שלושה ימי צום, תפילה והרהור. כמו ושתי היא מארגנת שלושה ימי משתה.
אסתר אינה מסתפקת בעשיה ובהצלה, אלא שותפה גם בכתיבה ובקביעת פורים כחג לדורות: "ותכתוב אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי היהודי את כל תקף לקיים את אגרת הפורים הזאת… ומאמר אסתר קיים דברי הפורים האלה ונכתב בספר". הגמרא מספרת על מאבקה של אסתר למען הכללת סיפורה בתנ"ך: "שלחה להם אסתר לחכמים, כתבוני לדורות. שלחו לה, הלא כתבתי לך שלישים, שלישים ולא ריבעים. עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה…" (מסכת מגילה דף ז').
אסתר מחושבת וזהירה יותר מושתי. דרך פעולתה מעודנת ומעוררת פחות התנגדות. אולם נחישותן ועצמאותן של שתי הנשים דומות.
ארטמיסיה ג'נטילסי (1593-1652) בוחרת לצייר את הסצנה בה אסתר מפרה את צו המלך ומתייצבת מולו ללא הזמנה, תוך סיכון חייה. כאשר נכנסת אסתר בפני המלך, אחשוורוש זועם על הפרת האיסור לבוא בפניו ללא הזמנה. אסתר הרואה כעסו על פניו נבהלת ונשענת על הנערות המלוות אותה: "ותשא אסתר את עיניה ותרא את פני המלך והנה כאש בוערות מרוב החמה אשר בלבו… ותתבהל מאד ותפג רוחה ותשם ראשה על הנערה הסומכת ימינה". ג'נטילסי מן הסתם לא הכירה את הגירסה הזו המסופרת במדרש אסתר רבה, אלא את תרגום התנ"ך ליוונית שם נאמר שאסתר התעלפה בראותה את כעס המלך.
בתמונה דמותה של אסתר מוארת, ומיקום האור מושך את תשומת ליבו של הצופה אליה, והופך אותה, ולא את אחשוורוש, למוקד הציור, ובהשאלה למוקד הכח. בשונה מציורים אחרים של סצנה זו, אסתר אינה נופלת, אלא רק נשענת על נערותיה. עיניה עצומות למחצה במה שעשוי להראות כהצגת חולשה מתוזמנת היטב, ולאו דווקא בהלה ואיבוד שליטה.
אחשוורוש נשען קדימה בעניין, נמשך אל אסתר, המשחקת את תפקיד חייה כעלמה במצוקה. צוארה החשוף והמואר מרמז על האירוטיקה והפיתוי השזורים בסיפור המגילה.
