jump to navigation

ערים ספרותיות: ברלין – חלק ג' 19 באוגוסט 2013

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , , , , , , , , , , ,
2 comments

מקבץ שלישי ואחרון על ברלין כעיר ספרותית

ברלין של מטה: אני כריסטיאנה פ.

"ההתרגשות היתה נוראה. אמא שלי התעסקה ימים שלמים באריזת מזוודות וארגזים. הבנתי שחיים חדשים עומדים להתחיל בשבילנו.

הייתי כבר בת שש, ואחרי המעבר הייתי אמורה להתחיל ללכת לבית הספר. אמא שלי התחילה לארוז בלי הרף ועצבנותה גברה והלכה, ואני ביליתי כמעט את כל היום אצל האיכר פלקל. חיכיתי עד שהפרות יבואו לרפת, לחליבה. האכלתי את החזירות ואת התרנגולות והשתוללתי עם האחרים בשחת. או שהסתובבתי עם החתלתולים בידיים. זה היה קיץ נפלא, הקיץ הראשון שבאמת זכיתי להנות בו.

ידעתי שבקרוב ניסע הרחק משם, לעיר גדולה ששמה ברלין. בהתחלה אמא שלי טסה לבדה. היא רצתה לטפל קודם בעינייני הדירה. אחותי הקטנה, אני ואבי הצטרפנו אחרי שבועות אחדים. בשבילנו, הילדים, זו היתה הטיסה הראשונה. הכל היה מרגש אימים"

christina-f "אני כריסטיאנה פ." מספר את סיפור התדרדרותה של נערה בת 12 להתמכרות לסמים ולעיסוק בזנות. הספר מבוסס על ראיונות שערכו שני עיתונאים, קאי הרמאן והורסט ריק, עם כריסטיאנה, אימה, הכומר שניהל את המרכז הקהילתי שהפך למרכז סחר לסמים, חוקרים פליליים, עובדים סוציאלים ואנשי מקצוע אחרים שטיפלו בנפגעי הסמים.

הספר, שנקרא בגרמנית "הילדים של תחנת גן החיות," גרם להפיכתה של Bahnhof Zoo (תחנת גן החיות הזאולוגי בברלין) לאתר תיירות. בשנות השבעים של המאה העשרים, שימש האיזור שמאחורי תחנת הרכבת למקום מפגש לילדים שברחו מהבית, נרקומנים, וזונות. מעבר להצגת סיפור חייה של כריסטיאנה, הספר הוא כתב אשמה חברתי המתאר את תנאי ההזנחה בהם התנהלה מלחמת ההישרדות של בני הנוער ומספק מבט מבפנים על מורכבותה של בעיית הסמים.

לכאורה, סיפורה האישי של כריסטיאנה הוא סיפור של הצלחה. בזמן פרסום הספר, כריסטיאנה ורה פלשרינוב, נגמלה מסמים והצליחה לשקם את חייה. הספר, שהפך לרב מכר, סיפק לה תגמולים נדיבים מהם התקיימה תקופה ארוכה.

ההצלחה המסחררת של הספר עלתה על ציפיותיהם של שני העיתונאים שיזמו את כתיבתו כדו"ח על מצב הסמים. הספר תורגם לשפות רבות ואף עובד לסרט בו השתתף גם דוויד בואי, אותו העריצה כריסטיאנה כנערה. הסרט מציג מציאות חיים אכזרית של התמכרות לסמים, אך בו זמנית גם מנציח אופנה של רזון קיצוני שזכתה לכינוי הרואין שיק והובילה לביקורת ולמחלוקת תרבותית וחברתית.

אלא שמציאות החיים חזקה מכל סיפור עיתונאי. בשנים שלאחר פירסום הספר כריסטיאנה הפכה למרואיינת מבוקשת, נעה ונדה באירופה, הופיעה כשחקנית וכזמרת, החליפה בני זוג והפכה לאם. שמועות שונות טענו כי מידי פעם היא מחדשת את הרגלי הסמים שלה. בשנת 2008 רשויות החוק הוציאו את בנה של כריסטיאנה מרשותה בגלל חשדות לפיהם חזרה לשימוש בסמים. בשנת 2012 חגגה הילדה הנצחית של הספר והסרט את יום הולדתה החמישים.

ערים ספרותיות: ברלין – חלק ב' 18 באוגוסט 2013

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , ,
3 comments

ברלין של המורדים: לבד בברלין

אי אפשר לבקר בברלין מבלי לזכור את עברה הנאצי. הספר "לבד בברלין" מאפשר מבט נדיר אל ברלין מנקודת מבטם של האזרחים הגרמנים בזמן מלחמת העולם השניה. בני הזוג קוונגל הם אנשים קשיי יום. כאשר מגלה אוטו כי אשתו הכניסה לדירתם את שכנתם היהודיה, המצויה בסכנת חיים, הוא מתקומם:

"אני לא רוצה להסתבך במשהו שהוא לא בטוח, ומעל הכל אני לא רוצה להיגרר לתוך הסיפורים הלא בטוחים של אנשים אחרים. אם אהיה מוכרח לסכן את הראש שלי, אני לא מוכן לסכן אותו בגלל טמטום של אחרים, אלא רק בגלל משהו שאני עשיתי, שרציתי לעשות"

ההזדמנות להסתבך לא מאחרת לבוא. כשבנם היחיד של בני הזוג קוונגל נהרג במלחמה, אוטו קוונגל מגלה סיבה לסכן את ראשו בפעולת מחאה נגד השילטון:

"מה הוא רוצה לעשות? לא כלום, משהו קטן עד כדי גיחוך, משהו שיתאים בדיוק לדרכו, משהו שקט, שולי, שישמור על מנוחתו. הוא רוצה לכתוב. גלויות דואר עם הטפות נגד הפיהרר והמפלגה, נגד המלחמה, כדי להאיר את עיני האנשים"

Alone_in_Berlin-2 סיפורם של בני הזוג (המבוסס על המקרה האמיתי של בני הזוג המפל) הוא כרוניקה של מוות ידוע מראש. אנו עוקבים אחרי סיפור המעשה מן ההחלטה על מעשה מחאה, ועד התפיסה, משפט הראווה וההוצאה להורג. הסופר הנס פאלאדה, שבעצמו סבל מנחת ידם של הנאצים, מציג את הגרמנים בברלין על ריבוי פניהם האנושיות: חלקם מנצלים את שילטון הכח והרצח כדי לקדם אינטרסים אגואיסטים, חלקם מגלים גילויי חמלה ותמיכה הדדית, וחלקם מנסים פשוט לשרוד כמיטב יכולתם.

האהבה בין בני הזוג באה לידי ביטוי בדאגתם זה לזה, ובנכונותם לקחת את האשמה באופן מלא ובלבדי מתוך ניסיון של האחד להגן על השני. בבית הסוהר פוגש קוונגל סוג אחר של אהבה, אהבה המופנית כלפי כל אדם באשר הוא. דוקטור רייכהרדט, שותפו לתא המאסר, נוהג בחמלה גם כלפי מי שאינם נראים ראויים לחמלה, ומציג בפני קוונגל את תפיסת עולמו:

“האם אנו רוצים להפוך להיות כמו האחרים, קוונגל? הרי אלה חושבים שבאמצעות מכות יוכלו להניע אותנו לחשוב כמותם! אבל אנחנו לא מאמינים בשלטון הכח. אנחנו מאמינים בטוב, באהבה ובצדק… האם אתה יודע בכלל איך הוא נעשה מרושע כל כך? האם אתה יודע אם הוא לא מתגונן עכשיו מפני טוב ואהבה רק מפני שהוא פוחד שאם יפסיק להיות רע יצטרך לחיות חיים אחרים? … [לא חייבים לדעת גם להיות קשוחים], זאת לא חייבים לעשות. משפט כזה מעניק הצדקה לכל העדר אהבה קוונגל!”

כנגד כל הסיכויים, הספר מסתיים בנימה אופטימית. אולי משום שהחיים מציבים תמיד אור נוכח פני החושך, חמלה נוכח פני האכזריות, תקווה נוכח פני הייאוש. אווה קלוגה, שידעה אכזבות מרות וקשות, מאמצת נער, דיטר, שידע בעצמו אכזבות וכאב, והשניים מסמלים את עתידה החדש של גרמניה, ואולי גם של האנושות עצמה:

“אבל לא במוות אנחנו רוצים לסיים את הספר הזה, הוא מוקדש לחיים, החיים שאין להכניעם, החיים שגוברים על השפלה ודמעות, על אומללות ומוות… אנחנו התחלנו מחדש. כשאמא הכניסה אותי למים ורחצה בידיה את כל הטינופת מהגוף שלי, נשבעתי לעצמי: מעכשיו והלאה אשמור בעצמי על הניקיון שלי! ואת זה אני מקיים!”

ערים ספרותיות: ברלין – חלק א' 17 באוגוסט 2013

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות מתורגמת.
Tags: , , , , , , , , , ,
2 comments

ברלין של הרפתקה: אמיל והבלשים

בהקדמה ל"אמיל והבלשים" מספר אריך קסטנר כי, למעשה, התכוון לכתוב ספר אחר לגמרי:

"בינינו לבין עצמנו: כל המעשה באמיל בא לי בעצם בהיסח הדעת, בלי שציפיתי לו כלל. לאמיתו של דבר, היה בדעתי לכתוב ספור מסוג אחר לגמרי, ספור מעשה איום ונורא, שבו נמרים יפחדו, ושיניהם זו לזו תנקשנה, ודקלים ועצי תמרים כאגמון ינועו וכקנה יתגודדו מרוב אימה… קיצורו של דבר: רומן של ים הדרום ממש. כי אכן הוגד לי, שסיפורים כאלה חביבים עליכם ביותר…"

אלא שאז, המלצר הראשי, ניטנפיהרר, משיא לו עצה חשובה שתשנה את מהלך כתיבתו:

"ההיית פעם בים הדרומי? … הרי אין אדם יכול לכתוב על דברים שלא הכירם … איעצך עצה נאמנה: מוטב שתכתוב סיפורים על עניינים הנהירים לך, כמו למשל על הרכבת התחתית, ועל בתי מלון ושאר דברים כיוצאים בהם. ועל אותם הילדים החולפים יום יום על פניך, שגם אנו היינו כמותם לפנים"

Erich Kastner-2

קסטנר מחליט לכתוב על ילדים, ויוצר ספר שונה מאוד מספרות הילדים שהיתה מקובלת באותה תקופה: עלילה המתרחשת בעיר מציאותית, במהלכה הילדים פוגשים פושעים, ופועלים באופן עצמאי עד להצלחתם במשימה. ספר נטול מוסר השכל מפורש, בו מעשי הגיבורים מכוונים את הקורא לתובנות ערכיות.

אמיל טישביין, בן דמותו של קסטנר, מגיע לברלין אך מאבד את כספו בדרך, ויוצא למרדף אחרי הגנב. תחילה הוא מתלהב מהקצב התזזיתי של העיר:

"המכוניות האלה! מיהרו ליד החשמלית, נדחקו, צפרו, חרקו, הפעילו מחוונים שמאלה וימינה, פנו בפינה, מכוניות אחרות נדחקו במקומן. איזה כרך! וכל האנשים האלה על המדרכות! ומכל הצדדים באות חשמליות, כרכרות, אוטובוסים דו קומתיים! מוכרי עיתונים בכל פינה. חלונות ראווה מדהימים ובהם פירות, פרחים, ספרים, שעוני זהב, בגדים ולבני משי. ובתים גבוהים, גבוהים. זוהי אפוא ברלין".

בהמשך הוא מבין שגם בעיר הומה אפשר לחוש לבד:

"העיר היתה כה גדולה, ואמיל היה כל כך קטן. ואיש לא התעניין לדעת למה אין לו כסף ולמה הוא לא יודע היכן הוא רוצה לרדת. ארבעה מיליוני אנשים חיים בברלין ואף אחד לא התעניין באמיל טישביין. אף אחד לא רוצה לדעת על הדאגות של האחר. לכל אחד די בדאגות ובשמחות שלו. וכשאומרים: אני באמת מצטער, לא מתכוונים ליותר מאשר: עזֹוב אותי במנוחה, בן אדם! מה יהיה? אמיל התקשה לבלוע, והוא הרגיש מאוד, מאוד בודד".

בהמשך ימצא אמיל ילדים שיעזרו לו במרדף אחרי הגנב, והעלילה תקח את הקורא דרך רחובותיה של ברלין התזזיתית של שנות העשרים של המאה הקודמת.

 

ברלין של חברות: פצפונת ואנטון

"בין אם קרו הדברים בפועל ובין אם לא קרו – אחת היא, ובלבד שיהא המעשה אמיתי!"

פצפונת ואנטון הוא ספרו השני של אריך קסטנר. הספר מתאר את מערכת היחסים בין אנטון גאסט, בן למשפחה עניה שנאלץ לפרנס את אימו החולה, ולואיזה פוגה (המכונה פצפונת), בת עשירים היודעת מעט מאוד על החיים עצמם אך נחנה בדימיון עשיר ואומץ לב גדול.

 

erich kastner-1 מקורו של הסיפור בכתבה שראה אריך קסטנר בעיתון המתארת את לכידתה של מטפלת שאילצה את בת חסותה לקבץ נדבות. בספרו של קסטנר פצפונת מקבצת נדבות על גשר הצפצפות, הגשר העובר מעל פרידריך שטראסה, רחוב הקניות המפורסם של ברלין:

"מה יפה הוא גשר הצפצפות בשעות הלילה… האוטובוסים מתגלגלים על פני הגשר טורים טורים. במרחק מה מתנשאת תחנת הרכבת. רכבות עליות טסות מעל לעיר, חלונותיהן מוארים והקרונות חולפים באפלה כנחשים מנצנצים. לפרקים מאדימים השמים מבבואות האורות הרבים.

מה יפה הוא מראה הכרך… המכוניות נדחקות לאורך הרחובות הסמוכים. והזרקורים מבהיקים, והמדרכות הומות מעוברים ושבים. הרכבות שורקות, האוטובוסים מטרטרים, המכוניות צופרות, האנשים מדברים וצוחקים. מי שלא ראה את כל אלה, לא ראה חיים מעולם!"

כמו אמיל, אנטון הוא ילד למופת. בשניהם יש משהו מאריך קסטנר עצמו, שגדל במשפחה עניה. פצפונת היא דמות מלאת חיים ותעוזה, שכמו דמויות של ילדות אחרות אצל קסטנר (למשל, התאומות אורה ולי ב"אורה הכפולה") מניעה את העלילה קדימה ומציבה מודל נשי של ילדה פעילה בעלת רצון עצמאי משל עצמה, ויכולת נדירה של הוצאת דברים מהכח אל הפועל.