ערים ספרותיות: ברלין – חלק א'

ברלין של הרפתקה: אמיל והבלשים

בהקדמה ל"אמיל והבלשים" מספר אריך קסטנר כי, למעשה, התכוון לכתוב ספר אחר לגמרי:

"בינינו לבין עצמנו: כל המעשה באמיל בא לי בעצם בהיסח הדעת, בלי שציפיתי לו כלל. לאמיתו של דבר, היה בדעתי לכתוב ספור מסוג אחר לגמרי, ספור מעשה איום ונורא, שבו נמרים יפחדו, ושיניהם זו לזו תנקשנה, ודקלים ועצי תמרים כאגמון ינועו וכקנה יתגודדו מרוב אימה… קיצורו של דבר: רומן של ים הדרום ממש. כי אכן הוגד לי, שסיפורים כאלה חביבים עליכם ביותר…"

אלא שאז, המלצר הראשי, ניטנפיהרר, משיא לו עצה חשובה שתשנה את מהלך כתיבתו:

"ההיית פעם בים הדרומי? … הרי אין אדם יכול לכתוב על דברים שלא הכירם … איעצך עצה נאמנה: מוטב שתכתוב סיפורים על עניינים הנהירים לך, כמו למשל על הרכבת התחתית, ועל בתי מלון ושאר דברים כיוצאים בהם. ועל אותם הילדים החולפים יום יום על פניך, שגם אנו היינו כמותם לפנים"

קסטנר מחליט לכתוב על ילדים, ויוצר ספר שונה מאוד מספרות הילדים שהיתה מקובלת באותה תקופה: עלילה המתרחשת בעיר מציאותית, במהלכה הילדים פוגשים פושעים, ופועלים באופן עצמאי עד להצלחתם במשימה. ספר נטול מוסר השכל מפורש, בו מעשי הגיבורים מכוונים את הקורא לתובנות ערכיות.

אמיל טישביין, בן דמותו של קסטנר, מגיע לברלין אך מאבד את כספו בדרך, ויוצא למרדף אחרי הגנב. תחילה הוא מתלהב מהקצב התזזיתי של העיר:

"המכוניות האלה! מיהרו ליד החשמלית, נדחקו, צפרו, חרקו, הפעילו מחוונים שמאלה וימינה, פנו בפינה, מכוניות אחרות נדחקו במקומן. איזה כרך! וכל האנשים האלה על המדרכות! ומכל הצדדים באות חשמליות, כרכרות, אוטובוסים דו קומתיים! מוכרי עיתונים בכל פינה. חלונות ראווה מדהימים ובהם פירות, פרחים, ספרים, שעוני זהב, בגדים ולבני משי. ובתים גבוהים, גבוהים. זוהי אפוא ברלין".

בהמשך הוא מבין שגם בעיר הומה אפשר לחוש לבד:

"העיר היתה כה גדולה, ואמיל היה כל כך קטן. ואיש לא התעניין לדעת למה אין לו כסף ולמה הוא לא יודע היכן הוא רוצה לרדת. ארבעה מיליוני אנשים חיים בברלין ואף אחד לא התעניין באמיל טישביין. אף אחד לא רוצה לדעת על הדאגות של האחר. לכל אחד די בדאגות ובשמחות שלו. וכשאומרים: אני באמת מצטער, לא מתכוונים ליותר מאשר: עזֹוב אותי במנוחה, בן אדם! מה יהיה? אמיל התקשה לבלוע, והוא הרגיש מאוד, מאוד בודד".

בהמשך ימצא אמיל ילדים שיעזרו לו במרדף אחרי הגנב, והעלילה תקח את הקורא דרך רחובותיה של ברלין התזזיתית של שנות העשרים של המאה הקודמת.

 

ברלין של חברות: פצפונת ואנטון

"בין אם קרו הדברים בפועל ובין אם לא קרו – אחת היא, ובלבד שיהא המעשה אמיתי!"

פצפונת ואנטון הוא ספרו השני של אריך קסטנר. הספר מתאר את מערכת היחסים בין אנטון גאסט, בן למשפחה עניה שנאלץ לפרנס את אימו החולה, ולואיזה פוגה (המכונה פצפונת), בת עשירים היודעת מעט מאוד על החיים עצמם אך נחנה בדימיון עשיר ואומץ לב גדול.

 

מקורו של הסיפור בכתבה שראה אריך קסטנר בעיתון המתארת את לכידתה של מטפלת שאילצה את בת חסותה לקבץ נדבות. בספרו של קסטנר פצפונת מקבצת נדבות על גשר הצפצפות, הגשר העובר מעל פרידריך שטראסה, רחוב הקניות המפורסם של ברלין:

"מה יפה הוא גשר הצפצפות בשעות הלילה… האוטובוסים מתגלגלים על פני הגשר טורים טורים. במרחק מה מתנשאת תחנת הרכבת. רכבות עליות טסות מעל לעיר, חלונותיהן מוארים והקרונות חולפים באפלה כנחשים מנצנצים. לפרקים מאדימים השמים מבבואות האורות הרבים.

מה יפה הוא מראה הכרך… המכוניות נדחקות לאורך הרחובות הסמוכים. והזרקורים מבהיקים, והמדרכות הומות מעוברים ושבים. הרכבות שורקות, האוטובוסים מטרטרים, המכוניות צופרות, האנשים מדברים וצוחקים. מי שלא ראה את כל אלה, לא ראה חיים מעולם!"

כמו אמיל, אנטון הוא ילד למופת. בשניהם יש משהו מאריך קסטנר עצמו, שגדל במשפחה עניה. פצפונת היא דמות מלאת חיים ותעוזה, שכמו דמויות של ילדות אחרות אצל קסטנר (למשל, התאומות אורה ולי ב"אורה הכפולה") מניעה את העלילה קדימה ומציבה מודל נשי של ילדה פעילה בעלת רצון עצמאי משל עצמה, ויכולת נדירה של הוצאת דברים מהכח אל הפועל.