מגילת רות סובבת כולה סביב רעב ושובע, ריקות ומלאות. אלימלך ונעמי עוזבים את בית לחם (הבית של הלחם) כאשר שורר רעב בארץ. הרעב מוביל אותם לשדה מואב, דווקא מואב עליו נאסר לבוא בקהל ישראל, משום שלא קידם את בני ישראל בנדודיהם במדבר בלחם ובמים: "עַל-דְּבַר אֲשֶׁר לֹא-קִדְּמוּ אֶתְכֶם, בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם."

במהלך עשר שנות מגוריהם במואב אלימלך מת, בניו מתחתנים עם מואביות, ומתים ללא בנים. כאשר מחליטה נעמי לשוב לביתה ביהודה היא עושה זאת "כִּי שָׁמְעָה, בִּשְׂדֵה מוֹאָב–כִּי-פָקַד ה' אֶת-עַמּוֹ, לָתֵת לָהֶם לָחֶם," כלומר בית לחם שבה להיות הבית של הלחם, בית של שובע ומלאות.

אלא שנעמי מוכת היגון רעבה וריקה. ביגונה הגדול היא שולחת מעל פניה את "הלחם" שבידה, את שתי כלותיה שיכולות להוות לה מקור לנחמה ולגאולה, ובוחרת ברעב רגשי. עורפה עוזבת, אך רות, שמשמעות שמה רווייה ורעות, דבקה בחמותה ובדבקותה תושיע את נעמי ותעניק לה חיים והמשכיות. לנשות העיר אומרת נעמי "אַל-תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי:  קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד. אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה'." אך הטקסט מציין כי שתי הנשים "בָּאוּ בֵּית לֶחֶם, בִּתְחִלַּת, קְצִיר שְׂעֹרִים," ובכך מרמז כי מה שנראה כסוף טרגי של אבל, ריקנות ויגון, הוא למעשה התחלה חדשה.

נעמי מסתגרת בביתה, מתעטפת ביגון וברעב, בשעה שרות יוצאת ופועלת במרחב הפיזי והחברתי של הלחם. כאשר פוגש אותה בועז מלקטת בשדהו, הוא מזמין אותה לסעוד איתו וחולק איתה פת לחם: "וַיֹּאמֶר לָה בֹעַז לְעֵת הָאֹכֶל, גֹּשִׁי הֲלֹם וְאָכַלְתְּ מִן-הַלֶּחֶם, וְטָבַלְתְּ פִּתֵּךְ, בַּחֹמֶץ; וַתֵּשֶׁב, מִצַּד הַקֹּצְרִים, וַיִּצְבָּט-לָהּ קָלִי, וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר." את מה שנותר מהלחם, ביחד עם השיבולים שליקטה, היא מביאה לנעמי " וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר-לִקֵּטָה; וַתּוֹצֵא, וַתִּתֶּן-לָהּ, אֵת אֲשֶׁר-הוֹתִרָה, מִשָּׂבְעָהּ."

והשובע מחזיר את נעמי לחיים ולאמונה. היא שולחת את רות אל הגורן, לפגישה גורלית עם בועז. בתשובה שולח בועז עם רות שש שעורים כאות לכוונותיו המהוגנות, ונעמי יודעת כי לכלתה ולה יש תקווה: " שֵׁשׁ-הַשְּׂעֹרִים הָאֵלֶּה נָתַן לִי:  כִּי אָמַר (אֵלַי), אַל-תָּבוֹאִי רֵיקָם אֶל-חֲמוֹתֵךְ. וַתֹּאמֶר, שְׁבִי בִתִּי, עַד אֲשֶׁר תֵּדְעִין, אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר:  כִּי לֹא יִשְׁקֹט הָאִישׁ, כִּי-אִם-כִּלָּה הַדָּבָר הַיּוֹם."

הכלה אותה רצתה נעמי לשלוח מעל פניה יולדת בן ובכך הופכת רעב לשובע, עקרות לפוריות, יגון לשמחה: " וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ, וּלְכַלְכֵּל אֶת-שֵׂיבָתֵךְ:  כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר-אֲהֵבַתֶךְ, יְלָדַתּוּ, אֲשֶׁר-הִיא טוֹבָה לָךְ, מִשִּׁבְעָה בָּנִים."

למדני את השיר הפשוט של הלחם

רחל שפירא כתבה את השיר ללחן של רמי בר-דויד. נורית גלרון שרה את השיר באלבום "נגיעה אחת רכה" (1984). את ההשראה לשיר קיבלה שפירא מ"שיר אהבה" של מאני לייב (1953-1883), משורר יהודי-אמריקאי שכתב ביידיש. שירו של לייב נפתח בשורה "בראשית בא השיר הפשוט של הלחם" (התרגום של שמשון מלצר). אצל שפירא מדובר באוהבת המבקשת להיות חלק מהיומיום של אהובה, כמו לחם.

חג שבועות שמח!