jump to navigation

הכוח לחיות את היום בלי יותר מדי שריטות מהאתמול 1 באפריל 2013

Posted by Keren Fite in הסטוריה בראי הספרות, משהו לקרוא, ספרות מקור.
Tags: , , , , ,
trackback

ב- 1 באפריל 1939 הסתיימה מלחמת האזרחים הספרדית בנצחון כוחות הלאומנים בראשותו של פראנקו. המלחמה שהחלה ב 17 ביולי 1936 גבתה את חייהם של כמיליון אנשים, והותירה את החברה הספרדית פצועה ומדממת.

ב"האשה שאהבה סיפורים," מספר רון ברקאי את סיפורה של מלחמת האזרחים הספרדית מנקודת מבטו של היסטוריון ששפיות דעתו מוטלת בספק.

אהרון ליטבק, הוא היסטוריון של מלחמת האזרחים הספרדית. אביו התנדב להלחם לצד המחנה האנטי-פשיסטי, ומעולם לא התאושש מן ההפסד. את ביתו הפך האב למקדש מעט לזכר המלחמה, ולבנו קרא "פאסיונריו" על שמה של דולורס איבארורי, הלוחמת המהפכנית שהנהיגה את הכוחות האנטי-פאשיסטיים, וכונתה בפי הלוחמים "לה פאסיונריה".

משמעות השם פאסיונריו הוא תשוקה גדולה וגם ייסורים עצומים. במקרה של ליטבק השם מרמז על תאוות ההיסטוריון לפרטי-פרטים, ולייסוריו של אדם שנגזר עליו להכיר את מושאי מחקרו מרחוק, דרך תמונות ומסמכים, ללא יכולת לחוות את האירועים בזמן שהתהוו או לתקן את מה שהוא חווה כעוול היסטורי.

פאסיונריו מאופיין כאנטי-גיבור. אנו פוגשים אותו לראשונה בבית חולים לחולי נפש הנקרא בשם האירוני "נפש בריאה". כמספר בגוף ראשון המתאר ללא בושה את חולשותיו הפיזיות והמנטליות, חושף את האובססיה שלו לפרטיו של סיפור היסטורי מסויים, ומשלב הומור דק עם תיאורי אכזריות אנושית, פאסיונריו זוכה כמעט באופן מיידי באהדת קוראיו.

חולשתו של פאסיונריו מוצגת מצד אחד כנובעת מחוסר יכולתו להניח למציאות להיות מה שהיא, ומצד שני מביאה את הקורא לבקר את חוליי האנושות והחברות הפגומות שהיא יוצרת. מלחמת האזרחים הספרדית, שהפכה את בני העם שוחר החיים ל"להקה של צבועים שוטים" שנעצו שיניהם זה בגרונו של זה במשך שלוש שנים, מציגה את ריקותם של העקרונות בשמם מקריבים אנשים את חייהם ואת חיי זולתם.

בית החולים הפסיכיאטרי, האמור לרפא את החוסים בו מעינויי הנפש, מתגלה כמוסד כוחני כדוגמת "קן הקוקיה" הכופה על המטופלים הגדרת שפיות צרה תוך שימוש בטיפולים חודרניים הגובלים באלימות.

הקו הדק המבדיל בין שפיות לטירוף, תאווה לחיים ותאווה לרצח בא לידי ביטוי בדמותו של הפסיכיאטר ששפיותו, כמו שפיותם של מטופליו, מוטלת בספק, ובדמותו של פאסיונריו שמחקרו ההיסטורי מוטל בספק בשל היותו מוטה מלכתחילה לטובת צד אחד.

ההיסטוריון ורופא הנפש מוצגים שניהם כעבדים לזמן. ענוגה כרמלי, הציירת המאושפזת ביחד עם פאסיונריו, מאבחנת בדייקנות אירונית את ד"ר הורוביץ: "הרופא! אני לא יודעת אם כבר היית אצלו…הוא מטורף יותר מכל המשוגעים במחלקה הזאת. השיגעון שלו…אני לא יודעת מה זה בדיוק, אבל ברור שזה קשור לשעונים…כולם פה יודעים את זה ובגלל זה אנחנו קוראים לו השען. יש לו במשרד חמישה שעונים וכמעט כל הזמן הוא מביט בהם כמו מהופנט…".

פאסיונריו עצמו מצביע על החוקים המלאכותיים המבדילים בין שפיות לטירוף: "הנהלת בית החולים קבעה שלזמן אין משמעות בעיני המאושפזים. מה זה משנה, שעות, ימים, שנים, מה לנו ולכל אלה…הפקיד במשרד הקבלה חייך בחביבות ולקח ממני את השעון של אבי…הרופאים, לעומת זאת, זכאים להחזיק כמה שעונים שמתחשק להם".

עלילת הספר בנויה כסיפור פיקרסקי המציג רצף של אפיזודות שאינן נקשרות לנאראטיב-על, אלא מציגות את סיפורם של אנשים הנלכדים בנהר שוצף של אירועים. יש בליטבק ההיסטוריון הד לדמותו הטרגית-קומית של הפיקרו. כמו הפיקרו הקלאסי הוא מופקר ונהנתן, וכמו דון קישוט הוא אידיאליסט חסר פשרות המנסה לרפא את ההווה מפצעי העבר.

כהיסטוריון מבצע ליטבק חטא בל יעבור, וגונב שני מכתבים מארכיון מלחמת האזרחים, מתוך מטרה למסור אותם ליעדם באיחור של חמישים שנה כמעשה של חסד כלפי המתים. במעשה זה מורד ליטבק כנגד הנאראטיב ההיסטורי של מנצחים ומנוצחים, ושל אמת חובקת-כל המנוסחת במחקרים אקדמיים, ומבקש, כפי שמבחין ידידו ניקולאסין, לעשות ניסים: להעיר את המתים ולחבר אותם אל החיים. פאסיונריו מתגונן על ידי הטענה "מה שמעניין אותי בהיסטוריה זה האנשים עצמם, אנשים בשר ודם, איך הם חיו, מה הם הרגישו, איך הם מתו".

מסעו ההזוי של פאסיונריו, מסע אחד מיני רבים, נועד לתקן את העבר ובמובן מסויים לספר אותו מחדש, אולם, למגינת ליבו, הוא מגלה שגיבורי הסיפור עצמם מסרבים לשתף פעולה עם חלומותיו האידיאליסטים, ובכך הופכים אותם להזיות.

capa-loyalist-soldier-death

קלאודיה, אהובתו של חייל צבא הרפובליקה המת עימו מבקש פאסיונריו לעשות חסד אחרון, מצהירה בפני ליטבק "חסד אפשר לעשות רק עם אנשים חיים", ואילו זרטוסטרה, חברו הספק-מדומיין ספק-מציאותי מזהיר אותו "לא צריך להיות מלומד גדול בשביל לדעת שדווקא השיכחה מצילה אותנו…יבורכו האלים שמעניקים לנו את הכוח לחיות את היום בלי יותר מדי שריטות מהאתמול".

במקביל למסע ההזוי השואף לשנות את העבר, מספר פאסיונריו את סיפורו של ההווה החושני. תאוות החיים באה לידי ביטוי בתיאורי האוכל, היין והנשים הספרדיות החוברים כולם לכדי מעשה אהבה אירוטי, נקי מאידיאולוגיות וחף מיומרות היסטוריות. התקוממות המשוגעים אותה חולם פאסיונריו חורגת מנאראטיב האימה של מלחמת האזרחים.

במקום לממש את חלום הנקמה בו יחברו את אנשי הצוות הפסיכיאטרי למכשיר ההלם החשמלי "ונפעיל אותו בפול ווליום עד שיצא להם עשן מהאוזניים", בוחרים פגועי הנפש לנעול את אנשי הצוות בחדריהם ולהתמסר למעשה אהבים ולמשתה אוכל ויין המסתיים בציור קיר הומוריסטי המתאר את המטפלים והמטופלים כדמויות בקרקס.

המעמד הקומי פורץ את הגדר המבחינה בין הזיה למציאות, בין בריא לחולה, צודק וטועה, וחוגג את החיים עצמם – פרועים, חושניים ומשוחררים מהצורך בסיפור מכונן אחד. הסוף הכפול מותיר בידי הקורא את הבחירה בין סיפור מסודר אך הזוי לבין סיפורים כאוטיים שהם החיים.

האישה שאהבה סיפורים. רון ברקאי. הוצאת חרגול. 254 עמ'.

פורסם בגירסה שונה במוסף הארץ ספרים 28.3.2004

התמונה: Robert Capa, Death of a Loyalist Soldier, 1936

תגובות»

No comments yet — be the first.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: