ערים ספרותיות: ברלין – חלק ב'

ברלין של המורדים: לבד בברלין

אי אפשר לבקר בברלין מבלי לזכור את עברה הנאצי. הספר "לבד בברלין" מאפשר מבט נדיר אל ברלין מנקודת מבטם של האזרחים הגרמנים בזמן מלחמת העולם השניה. בני הזוג קוונגל הם אנשים קשיי יום. כאשר מגלה אוטו כי אשתו הכניסה לדירתם את שכנתם היהודיה, המצויה בסכנת חיים, הוא מתקומם:

"אני לא רוצה להסתבך במשהו שהוא לא בטוח, ומעל הכל אני לא רוצה להיגרר לתוך הסיפורים הלא בטוחים של אנשים אחרים. אם אהיה מוכרח לסכן את הראש שלי, אני לא מוכן לסכן אותו בגלל טמטום של אחרים, אלא רק בגלל משהו שאני עשיתי, שרציתי לעשות"

ההזדמנות להסתבך לא מאחרת לבוא. כשבנם היחיד של בני הזוג קוונגל נהרג במלחמה, אוטו קוונגל מגלה סיבה לסכן את ראשו בפעולת מחאה נגד השילטון:

"מה הוא רוצה לעשות? לא כלום, משהו קטן עד כדי גיחוך, משהו שיתאים בדיוק לדרכו, משהו שקט, שולי, שישמור על מנוחתו. הוא רוצה לכתוב. גלויות דואר עם הטפות נגד הפיהרר והמפלגה, נגד המלחמה, כדי להאיר את עיני האנשים"

סיפורם של בני הזוג (המבוסס על המקרה האמיתי של בני הזוג המפל) הוא כרוניקה של מוות ידוע מראש. אנו עוקבים אחרי סיפור המעשה מן ההחלטה על מעשה מחאה, ועד התפיסה, משפט הראווה וההוצאה להורג. הסופר הנס פאלאדה, שבעצמו סבל מנחת ידם של הנאצים, מציג את הגרמנים בברלין על ריבוי פניהם האנושיות: חלקם מנצלים את שילטון הכח והרצח כדי לקדם אינטרסים אגואיסטים, חלקם מגלים גילויי חמלה ותמיכה הדדית, וחלקם מנסים פשוט לשרוד כמיטב יכולתם.

האהבה בין בני הזוג באה לידי ביטוי בדאגתם זה לזה, ובנכונותם לקחת את האשמה באופן מלא ובלבדי מתוך ניסיון של האחד להגן על השני. בבית הסוהר פוגש קוונגל סוג אחר של אהבה, אהבה המופנית כלפי כל אדם באשר הוא. דוקטור רייכהרדט, שותפו לתא המאסר, נוהג בחמלה גם כלפי מי שאינם נראים ראויים לחמלה, ומציג בפני קוונגל את תפיסת עולמו:

“האם אנו רוצים להפוך להיות כמו האחרים, קוונגל? הרי אלה חושבים שבאמצעות מכות יוכלו להניע אותנו לחשוב כמותם! אבל אנחנו לא מאמינים בשלטון הכח. אנחנו מאמינים בטוב, באהבה ובצדק… האם אתה יודע בכלל איך הוא נעשה מרושע כל כך? האם אתה יודע אם הוא לא מתגונן עכשיו מפני טוב ואהבה רק מפני שהוא פוחד שאם יפסיק להיות רע יצטרך לחיות חיים אחרים? … [לא חייבים לדעת גם להיות קשוחים], זאת לא חייבים לעשות. משפט כזה מעניק הצדקה לכל העדר אהבה קוונגל!”

כנגד כל הסיכויים, הספר מסתיים בנימה אופטימית. אולי משום שהחיים מציבים תמיד אור נוכח פני החושך, חמלה נוכח פני האכזריות, תקווה נוכח פני הייאוש. אווה קלוגה, שידעה אכזבות מרות וקשות, מאמצת נער, דיטר, שידע בעצמו אכזבות וכאב, והשניים מסמלים את עתידה החדש של גרמניה, ואולי גם של האנושות עצמה:

“אבל לא במוות אנחנו רוצים לסיים את הספר הזה, הוא מוקדש לחיים, החיים שאין להכניעם, החיים שגוברים על השפלה ודמעות, על אומללות ומוות… אנחנו התחלנו מחדש. כשאמא הכניסה אותי למים ורחצה בידיה את כל הטינופת מהגוף שלי, נשבעתי לעצמי: מעכשיו והלאה אשמור בעצמי על הניקיון שלי! ואת זה אני מקיים!”