פרשת קרח ידועה בכינוי פרשת המחלוקת. קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי ואיתו דָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת–בְּנֵי רְאוּבֵן קוראים תיגר על מנהיגותם של משה ואהרון. אליהם מצטרפים גם מאתיים וחמישים מנהיגים מבני ישראל. 

הפרשנות המסורתית רואה במחלוקת קרח ועדתו מחלוקת שלא לשם שמים: כָּל מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם? זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי. וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם? זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ (אבות ה, יז).

לפי פרשנות זו, מחלוקת שהיא מחלוקת ערכית, שיש בה ויכוח עקרוני על אידיאולוגיה והשקפת עולם, היא מחלוקת לשם שמים. מחלוקת עדת קרח, שלפי פרשנות זו, עיקרה ענייני סמכות וכבוד, היא מחלוקת שלא לשם שמים.  

קרח, שהיה גם הוא מבני לוי, פונה למשה ושואל, רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה’ וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'? לפי הפרשנות המסורתית, שאלתו של קרח היא שאלה מתריסה המערערת על סמכותו של משה כמנהיג: מדוע אתה מתנהג כאילו אתה יותר קדוש מכולנו? הרי כולנו קדושים.

בראיה שונה אפשר לטעון שקרח מבקש הנהגה קשובה ופחות סמכותנית. הנהגה הנותנת מקום לכל הקולות בעם, ורואה בכל החברים בעדה שווים בקדושה. מכאן, שאפשר לראות במחלוקת עדת קרח מחלוקת עקרונית ואידיאולוגית.

ר’ זלמן שניאור מלאדי, מייסד חסידות חב”ד, הידוע בכינוי האדמו"ר הזקן, אמר: "אין שלום יוצא מתוך מריבה… בפרט ממחלוקת לשם שמים. רוב הצרות והתלאות נולדות ממחלוקת לשם שמים, הרחמן יצילנו ממנה." בשעה שמחלוקת שלא לשם שמים, על כבוד וסמכות, יכולה להגיע לפתרון פשוט על ידי מינויים וחלוקת כבוד ושררה, מחלוקת אידיאולוגית, לשם שמים, היא מחלוקת קשה ועיקשת, העלולה להגיע גם לשפיכות דמים. מכאן, שבכל מחלוקת יש סכנה של חורבן.

וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ

התוצאות של המחלוקת קשות וחמורות. על קרח, דתן ואבירם נאמר וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ. וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים–שְׁאֹלָה; וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל. וְכָל-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם–נָסוּ לְקֹלָם:  כִּי אָמְרוּ, פֶּן-תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ. וְאֵשׁ יָצְאָה, מֵאֵת יְהוָה; וַתֹּאכַל, אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ. כלומר, האדמה בלעה אותם בעודם בחיים, אותם ואת בני ביתם ואת רכושם. עונש נורא וקשה.

זו אינה הפעם הראשונה בה האדמה פותחת את פיה. גם בסיפור המחלוקת הרצחנית בין קין להבל נאמר: "ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך" (בראשית ד', יא).

עֲשָׂרָה דְבָרִים נִבְרְאוּ בְעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּו הֵן: פִּי הָאָרֶץ, וּפִי הַבְּאֵר, וּפִי הָאָתוֹן, וְהַקֶּשֶׁת, וְהַמָּן, וְהַמַּטֶּה, וְהַשָּׁמִיר, וְהַכְּתָב, וְהַמִּכְתָּב, וְהַלּוּחוֹת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף הַמַּזִּיקִין, וקְבוּרָתוֹ שֶׁל משֶׁה, וְאֵילוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, אַף צְבָת בִצְבָת עֲשׂוּיָה (פרקי אבות ה, ו)

לפי פרקי אבות, האדמה הפותחת את פיה, אירוע שנראה שלא כדרך הטבע, למעשה נבראה במועד בריאת העולם בו נבראו מיני פלאים ואף "יש האומרים אף המזיקין," כלומר, הטוב והרע, הברכה והאסון. מחלוקת קיימת בעולם מקדמת דנן, ולכן, אומר רש"י, "פרשה זו [פרשת קרח] יפה נדרשת", כלומר, אפשר לדרוש בפרשת קרח בכל ימות השנה, משום שבכל השנה יש מחלוקות. 

נאמר שהאדמה בלעה אֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, כלומר, כל בני ביתו אבדו עימו. אולם, בהמשך ספר במדבר נאמר וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ, והם מוזכרים כמשוררים בספר תהילים. רש"י מפרש איזכור זה כחיזוק לטיעון שהמחלוקת תמיד קיימת: נאמר וכן אומרים "ובני קרח לא מתו" – שהמחלוקת, לא מתה.

אולם, אפשר לראות את סיפורם של קרח ובני משפחתו כמשל לשתי תודעות שונות. 

תודעת 'עפר ואפר' מול תודעת הבור

תודעת 'עפר ואפר' היא תודעתו של הבל, האדם המקבל את דין היותו בן אנוש בענווה, ואינו נאבק כנגד גורלו. תודעת הבור היא תודעתם של בני קרח, מי שנאבקים למען תפיסת עולמם, גם כנגד כל הסיכויים, ולעיתים משלמים מחיר כבד על תעוזתם.

תהילים פח הוא מזמור המיוחס לבני קרח. המזמור מתאר את הזוועה שבנפילה אל בור תחתיות: כִּי-שָׂבְעָה בְרָעוֹת נַפְשִׁי; וְחַיַּי, לִשְׁאוֹל הִגִּיעוּ. נֶחְשַׁבְתִּי, עִם-יוֹרְדֵי בוֹר; הָיִיתִי, כְּגֶבֶר אֵין-אֱיָל. בַּמֵּתִים, חָפְשִׁי: כְּמוֹ חֲלָלִים, שֹׁכְבֵי קֶבֶר אֲשֶׁר לֹא זְכַרְתָּם עוֹד; וְהֵמָּה, מִיָּדְךָ נִגְזָרוּ. שַׁתַּנִי, בְּבוֹר תַּחְתִּיּוֹת; בְּמַחֲשַׁכִּים, בִּמְצֹלוֹת.

אולם, גם בתהומות החשכה והשכחה, לא מאבדים בני קרח את תעוזתם. המתים חופשיים מכבלי החיים, ולכן משוחררים להתבונן ביחסי אדם ואלוהיו מנקודת מבט חדשה ומתריסה: כיצד נוכל להלל את האל, אם נגזר עלינו למות? הַיְסֻפַּר בַּקֶּבֶר חַסְדֶּךָ אֱמוּנָתְךָ בָּאֲבַדּוֹן? הֲיִוָּדַע בַּחֹשֶׁךְ פִּלְאֶךָ וְצִדְקָתְךָ בְּאֶרֶץ נְשִׁיָּה?

הפרשנות המסורתית רואה באשת קרח את מי שקרבה את קיצו ועודדה אותו במאבקו נגד משה. אולם, מדרש נוגע ללב מתאר את אשת קרח כמי שכיבתה את אש הגיהנום: "אמרו רבותינו: אשתו של קרח כשירדה לגיהנום כיבתה אותה" (במדבר רבה יח, טו). אולי, כמו בניה וכמו בן זוגה, נְחָנָה אשת קורח בתודעת הבור, ולא איבדה את עשתונותיה, ומשכיבתה את אש הגיהנום, הצילה את בניה.

Feature Photo: Abyss, by Yaopey Yong