אתונו של בלעם: על שתיקה והשתקה

בני ישראל חונים בערבות מואב. עבור בלק בן צפור, מלך מואב בני ישראל נתפסים כאיום קיומי: עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת-כָּל-סְבִיבֹתֵינוּ, כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר, אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה. מתוך תחושת הפחד הזו, בלק שולח שליחים אל בלעם בן בעור ומבקש שיקלל את בני ישראל, על מנת שיוכל לנצח אותם בקרב ולגרש אותם מעל אדמתו: הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת-עֵין הָאָרֶץ, וְהוּא יֹשֵׁב, מִמֻּלִי.  וְעַתָּה לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה, כִּי-עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי–אוּלַי אוּכַל נַכֶּה-בּוֹ, וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן-הָאָרֶץ:  כִּי יָדַעְתִּי, אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ, וַאֲשֶׁר תָּאֹר, יוּאָר.

בדבריו מעיד בלק על הדימוי של בלעם כנביא בעל עוצמה, שמילותיו משפיעות על מהלך המציאות. כאשר מגיעים זקני מואב וזקני מדין, שחברו יחדיו בפניה אל בלעם, הוא אומר להם: לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה, וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהוָה אֵלָי

למרות שפרשנים מסורתיים מתייחסים אליו כאל נביא שקר, בלעם מכיר באלוהי ישראל ופונה אליו כדי לקבל הנחיה בנוגע לפניית המלך. בהמשך לתשובה שהוא מקבל, בלעם מסרב לבקשת המלך בלק: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם, לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם; לֹא תָאֹר אֶת-הָעָם, כִּי בָרוּךְ הוּא.  וַיָּקָם בִּלְעָם, בַּבֹּקֶר, וַיֹּאמֶר אֶל-שָׂרֵי בָלָק, לְכוּ אֶל-אַרְצְכֶם:  כִּי מֵאֵן יְהוָה, לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם. 

בלק לא מוותר, ושולח שליחים נכבדים יותר אל בלעם: וַיָּבֹאוּ, אֶל-בִּלְעָם; וַיֹּאמְרוּ לוֹ, כֹּה אָמַר בָּלָק בֶּן-צִפּוֹר, אַל-נָא תִמָּנַע, מֵהֲלֹךְ אֵלָי.  כִּי-כַבֵּד אֲכַבֶּדְךָ מְאֹד, וְכֹל אֲשֶׁר-תֹּאמַר אֵלַי אֶעֱשֶׂה; וּלְכָה-נָּא, קָבָה-לִּי, אֵת, הָעָם הַזֶּה. 

בלעם מתייעץ שוב עם אלוהים, ומקבל את אישורו לצאת לדרך: וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל-בִּלְעָם, לַיְלָה, וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים, קוּם לֵךְ אִתָּם; וְאַךְ, אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ–אֹתוֹ תַעֲשֶׂה. 

תיאור יציאתו לדרך דומה מאוד לתיאור יציאתו של אברהם אל הר המוריה, כדי להקריב את בנו יצחק. הפרשנים דאגו להבהיר את השוני בין בלעם לבין אברהם:

כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו, מתלמידיו של אברהם אבינו. ושלשה דברים אחרים, מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה, מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה, מתלמידיו של בלעם הרשע (מסכת אבות, ה, יט).

בלעם לוקה בחטא הגאווה: הוא מודע לכוחותיו ומייחס אותם ליכולתו הנדירה. הוא רואה הכל בראיה בקורתית (עין רעה), ורואה עצמו עליון ברמה שדבר אינו משתווה לכוחו ולמעמדו. בהמשך לכך, בלעם דורש לעצמו כבוד (רוח גבוהה), ומצפה שכל תאוותיו יסופקו (נפש רחבה). המשחק שהוא משחק עם שליחיו של המלך הוא אקט פרפורמטיבי שמטרתו להעמיד עצמו בעמדה גבוהה עד כדי כך שהמלך בכבודו ובעצמו יכבד אותו, בכך שיאלץ לשלוח אליו שליחים רמי מעלה, וכפועל יוצא יעלה את ערכו של בלעם בעיני עצמו ובעיני זולתו ואף יכבד את בלעם בכיבודים חומריים יקרים דוגמת זהב וכסף. טענתו של בלעם שעליו להיוועץ באלוהים וכי כל הזהב והכסף לא ישכנעו אותו לעשות כדברי המלך היא מצג שווא באמצעותו בלעם מוכיח שהוא עיוור למגרעותיו ומצליח לרמות את עצמו ואת סביבתו על ידי כך שהפך את מעלותיו הרעות לאידיאולוגיה.

ותפתח האתון את פיה

הסיפור על אתונו של בלעם הוא תוספת מאוחרת שנועדה להגחיך את דמותו של בלעם. הנביא הדגול והגדול אינו רואה את מלאך ה' הניצב על דרכו, ומי שמצילה את חייו היא האתון, שלא רק שרואה את המלאך, אלא אף מדברת אל בלעם ומנסה להביא אותו למודעות חדשה.

וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-אֲתֹנוֹ; וַיֵּלֶךְ, עִם-שָׂרֵי מוֹאָב.  וַיִּחַר-אַף אֱלֹהִים, כִּי-הוֹלֵךְ הוּא, וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְהוָה בַּדֶּרֶךְ, לְשָׂטָן לוֹ; וְהוּא רֹכֵב עַל-אֲתֹנוֹ, וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ.  וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ, וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, וַתֵּט הָאָתוֹן מִן-הַדֶּרֶךְ, וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה; וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת-הָאָתוֹן, לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ.  וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ יְהוָה, בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים–גָּדֵר מִזֶּה, וְגָדֵר מִזֶּה.  וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה, וַתִּלָּחֵץ אֶל-הַקִּיר, וַתִּלְחַץ אֶת-רֶגֶל בִּלְעָם, אֶל-הַקִּיר; וַיֹּסֶף, לְהַכֹּתָהּ.  וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ-יְהוָה, עֲבוֹר; וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר, אֲשֶׁר אֵין-דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול.  וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת-מַלְאַךְ יְהוָה, וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם; וַיִּחַר-אַף בִּלְעָם, וַיַּךְ אֶת-הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל.  וַיִּפְתַּח יְהוָה, אֶת-פִּי הָאָתוֹן; וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם, מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי, זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים.  וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן, כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי; לוּ יֶשׁ-חֶרֶב בְּיָדִי, כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ.  וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל-בִּלְעָם, הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר-רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה–הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי, לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה; וַיֹּאמֶר, לֹא. 

אל מול דמותו הגאה והאלימה של בלעם, מציב המקרא את דמות האתון. לבלעם יש עיניים וידע, אך גאוותו מונעת ממנו לראות את המציאות כפי שהיא. כשהדברים לא מסתדרים כפי שהוא רוצה הוא מגיב באלימות ומכה את האתון. האלימות מסלימה והולכת, ממכה בידו, למכה בשוט, ועד למכה במקל. בלעם לא מפקפק לרגע בצדקתו, לא בודק האם משהו לא תקין, אלא מפעיל את כל עוצמתו כדי לאנוס רצונו על המציאות.

האתון, לעומתו, צנועה וענווה. במעשיה היא מנסה להעיר את בלעם ולגרום לו לראות את המציאות ניכוחה. כוחו ועוצמתו לא יעמדו לו במקרה זה. הוא לא יצליח לגרום לדברים להתנהל כפי שהוא רוצה. למרות שהוא מכה אותה, האלימות שלו לא הופכת אותה אלימה, היא אינה תוקפת אותו, אינה משליכה אותו מגבה, וגם כשניתנת לה יכולת הדיבור היא מזכירה לו את השירות הטוב שנתנה לו מאז ומתמיד: מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ, כִּי הִכִּיתַנִי? … הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר-רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה

בלעם לא מגיב בתדהמה על כך שאתונו פוצה את פיה ומתחילה לדבר, כאילו המציאות המאגית היא דבר רגיל עבור אדם המדבר עם אלוהים. הוא מאשים אותה בכך שהיכה אותה, ואף מוסיף ומאיים שלא רק שיכה אותה אלא שירצח אותה: וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן, כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי; לוּ יֶשׁ-חֶרֶב בְּיָדִי, כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ.

אין חסרי קול אלא מי שאנחנו מעדיפים לא לשמוע

בשנת 1895 פרסמה אליזבת קיידי סטנטון פרשנות לסיפורי התנ"ך שנכתבה מנקודת מבטן של נשים. על סיפורה של אתונו של בלעם היא כותבת:

אלוהים חנן את בנות האדם ביכולת הדיבור… ויהיה זה חכם לו נביאי דורנו יקבלו את הנשים אל מוקדי הכח השונים ויתנו להן את זכות הדיבור… פנייתה של האתון הצנועה והסובלת אל אדונה בבקשה שיזכור את נאמנותה ושירותה, היא תזכורת כואבת לפנייתן של נשים… בבקשה לקבל את זכויותיהן האזרחיות והפוליטיות

בתקופתה של אליזבת קיידי סטנטון הזכויות המדוברות היו זכויות להצבעה, לרכוש ולעבודה. בתקופתנו מדובר בזכות הבסיסית לחיים בטוחים ללא אלימות או סכנת חיים, בזכות לייצוג פרלמנטרי שווה, בזכות להכרה שווה בידע, ובזכות האשה על גופה.

פי האתון נפתח במעשה קסם, אך כפי שאמרה הסופרת ארונדהיטי רוי, במציאות חיינו "אין באמת חסרי קול. יש את אלו המושתקים בכוונה, או את מי שאנחנו מעדיפים לא לשמוע." סיפורה של אתונו של בלעם הוא סיפורן של הנשים המושתקות, המוכות והנרצחות, סיפורן של מי שאנחנו מעדיפים לא לשמוע. הבחירה לאטום אזנינו ולעצום את עיניו, הבחירה בהתעלמות או באלימות על פני הקשבה, היא הבחירה שלנו.