על יפתח הגלעדי מסופר: יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי, הָיָה גִּבּוֹר חַיִל, וְהוּא, בֶּן-אִשָּׁה זוֹנָה. אחיו למחצה, שהם בניו החוקיים של אביו, מגרשים אותו מביתם, על מנת שלא יקבל חלק בירושה. יפתח, המגורש לשולי החברה, אוסף סביבו קבוצת אנשים ריקים, אנשי שוליים כמוהו. כאשר בני עמון נלחמים בבני ישראל, יוצאים זקני גלעד לבקש את עזרתו של יפתח. יפתח מזכיר להם את גירושו ושואל, בצדק, מדוע שארצה לעזור לכם? וַיֹּאמֶר יִפְתָּח, לְזִקְנֵי גִלְעָד, הֲלֹא אַתֶּם שְׂנֵאתֶם אוֹתִי, וַתְּגָרְשׁוּנִי מִבֵּית אָבִי; וּמַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי, עַתָּה, כַּאֲשֶׁר, צַר לָכֶם. זקני גלעד מציעים לו הצעה שהוא מתקשה לסרב לה: עַתָּה שַׁבְנוּ אֵלֶיךָ, וְהָלַכְתָּ עִמָּנוּ, וְנִלְחַמְתָּ בִּבְנֵי עַמּוֹן; וְהָיִיתָ לָּנוּ לְרֹאשׁ, לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד.

יפתח מקבל את ההצעה, ויוצא לקרב נגד בני עמון. אבל חוסר הבטחון והפחד שניטעו בו בעקבות הגירוש מביתו ומקהילתו, גורמים לו לקחת על עצמו נדר גורף שיביא אסון: וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַיהוָה, וַיֹּאמַר:  אִם-נָתוֹן תִּתֵּן אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן, בְּיָדִי. וְהָיָה הַיּוֹצֵא, אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי, בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם, מִבְּנֵי עַמּוֹן–וְהָיָה, לַיהוָה, וְהַעֲלִיתִיהוּ, עֹלָה.

יצאתי לקראתך בשמחה ואתה שוחט אותי?

כאשר אביה חוזר עטור ניצחון אל ביתו, בת יפתח יוצאת בתופים ובמחולות כדי לקבל את פני אביה. יפתח קורע בגדיו כשהוא רואה את ביתו, ומאשים אותה בכך שהכשילה אותו: וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִּקְרַע אֶת-בְּגָדָיו, וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי, וְאַתְּ, הָיִית בְּעֹכְרָי; וְאָנֹכִי, פָּצִיתִי פִי אֶל-יְהוָה, וְלֹא אוּכַל, לָשׁוּב.

בת יפתח מקבלת עליה את הדין, אך מבקשת חודשיים כדי לבכות את מר גורלה: וַתֹּאמֶר אֵלָיו, אָבִי פָּצִיתָה אֶת-פִּיךָ אֶל-יְהוָה–עֲשֵׂה לִי, כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ:  אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ יְהוָה נְקָמוֹת, מֵאֹיְבֶיךָ–מִבְּנֵי עַמּוֹן. וַתֹּאמֶר, אֶל-אָבִיהָ, יֵעָשֶׂה לִּי, הַדָּבָר הַזֶּה:  הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים, וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל-הֶהָרִים, וְאֶבְכֶּה עַל-בְּתוּלַי, אָנֹכִי וְרֵעוֹתָי.

מדרש תנחומא מבקר את הנדר הנמהר שנדר יפתח, ומציג את הסיפור כסיפור אזהרה מפני נדרים ללא מחשבה: "'אילו יצא מבֵּיתוֹ כלב או חזיר או גמל, היה מקריב אותו לְפָנַי?' לכך זימן לו בתו, כדי שילמדו כל הנודרים הלכות נדרים וקוֹנָמוֹת שלא לנהוג טעות בנדרים."

בשונה מדמותה הצייתנית של בת יפתח בסיפור המקראי, מדרש תנחומא מציג את בת יפתח כתלמידת חכמים המציעה לאביה דרכים חלופיות להמרת הנדר ולהצלת חייה:

כיון שֶׁבִּקֵּשׁ לְקָרְבָהּ, היתה בוכה לפניו. אמרה לו: 'אבי, יצאתי לקראתך בשמחה, ואתה שוחט אותי? שמא כתב הקב"ה בתורה שיהיו ישראל מקריבין לפני הקב"ה נפשות אדם? כתוב בתורה "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה" – מן הבהמה ולא מן בני אדם'.

אמר לה: 'בתי, נדרתי: "והיה היוצא אשר יֵצֵא, והעליתיהו עולה". שמא כל הנודר יכול הוא שלא לשלם נדרו?' אמרה לו: והרי יעקב אבינו, שנדר: "כל אשר תתן לי…" ונתן לו הקב"ה שנים עשר בנים- שמא הקריב להקב"ה אחד מהם?! ולא עוד, אלא חנה שאמרה: "ותדר נדר ותאמר ה' צבאות, אם ראה תראה…" – שמא הקריבה את בנה לפני הקב"ה?!

כל הדברים האלה אמרה לו הבת ליפתח, ולא שמע לה.

משראתה שאביה אינו משתכנע, מבקשת בת יפתח חודשיים כדי לבכות את מר גורלה. חודשיים אלו הם גם זמן נתון לזקני העדה ולקהילה להתערב ולהפר את רוע הגזרה. על כך מספר מדרש ויקרא רבה כי כבודם של יפתח ושל פנחס, הכהן הגדול, היה בעוכריה של בת יפתח:

היה יכול להפר את נדרו ולילך אצל פנחס. אמר: אני מלך ואלך אצל פנחס? ופנחס אמר אני כהן גדול ובן כהן גדול ואלך אצל עם הארץ זה?! בין יפתח לבין פינחס נהרגה המסכנה ושניהם נתחייבו בדמיה. פנחס נסתלקה ממנו רוח הקודש… יפתח נישול אבר אבר ונקבר (במקום שנפל) … (נאמר) "ויקבר בערי גלעד"  – "בעיר גלעד" לא נאמר אלא "בערי" – מלמד שהיה נישול ממנו אבר אבר ונקבר במקומות הרבה. 

משום שראו את כבודם לנגד עיניהם ולא את חייה של בת יפתח, נענשו פנחס ויפתח: רוח הקודש נלקחה מפנחס, ואילו יפתח חלה במחלה שגרמה לאבריו לנשור מעליו.

שאילה, הבת הניתנת לאל

בטקסט קדמוניות המקרא, שיוחס בטעות לפילון האלכסנדרוני, מופיעה פרשנות אחרת לסיפורה של בת יפתח, לפיה בת יפתח נקראה שאילה והיא הוקדשה לאלוהים, כלומר חיה חיי נזירה בהרים. כמו חנה המקדישה את בנה לאלוהים וקוראת לו שמואל, כי קבלה אותו בהשאלה, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל כִּי מֵיְהוָה שְׁאִלְתִּיו, כך בת יפתח, שאילה, מקדישה עצמה לחיי נזירות.

בתקופת ימי הביניים משפחות רבות הקדישו את בנותיהן לאלוהים ושלחו אותן לחיים של בתולי נצח במנזר. בהגות הנוצרית בתקופת ימי הביניים בת יפתח הפכה לסמל לצייתנות, נאמנות והתבטלות האדם בפני רצון האל. רבי אברהם אבן עזרא (ראב"ע) ופרשנים יהודים נוספים מתקופת ימי הביניים הושפעו מהסביבה הנוצרית ופירשו את נדרו של יפתח כהתחייבות להקדיש את בתו לחיים של נזירות.

קשה להתעלם מקווי הדימיון בין סיפורה של בת יפתח, לבין סיפור עקדת יצחק. בהקשר זה, רש"י אומר על יצחק, שהיה "עולה תמימה." בתורת הקורבנות קורבן עולה הוא קורבן המוקדש כולו לאל, נשרף כולו על המזבח, בהשאלה, אדם המקדיש את כל כולו לאל כמוהו כעולה.

המורכבות והקושי שבסיפורה של שאילה, בת יפתח, באים לידי ביטוי בציור "יפתח מקריב את בתו" של פייטרו דלה ואצ'יה. דלה ואצ'יה מצייר את יפתח ובתו ברגע הרה הגורל של הקרבתה לאלוהים. האב ובתו מוכי צער וכאב, אוחזים זה בזו לפני פרדה. האב אוחז סכין בידו האחת, ומוכן להקריב את בתו, אך בידו השניה אוחז בשערה, ואולי עומד לגזוז שערותיה, כהכנה להליכתה למנזר.

Feature Photo: Pietro della Vecchia, Sacrifice of Jephthah's Daughter (1650-1660).