ייחודו של ספר ויקרא שהוא מלא בפירוט מדוקדק של דינים ומצוות. פרשת ויקרא ופרשת צו מפרטות את חוקי הקורבנות במשכן. כמעט ואין בספר ויקרא סיפורים, ולא מתרחשים בו ניסים. עיקרו של ספר ויקרא הוא דינים ומצוות, ושתי הפרשות הראשונות עוסקות בפרטי הפרטים של עבודת הקורבנות. פרשת ויקרא מתוארת מנקודת המבט של האדם המקריב את הקורבן, פרשת צו מתוארת מנקודת המבט של הכהן המבצע את עבודת הקורבנות. 

צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה:  הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ… זֹאת הַתּוֹרָה, לָעֹלָה לַמִּנְחָה, וְלַחַטָּאת, וְלָאָשָׁם; וְלַמִּלּוּאִים–וּלְזֶבַח, הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה, בְּהַר סִינָי:  בְּיוֹם צַוֺּתוֹ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לְהַקְרִיב אֶת-קָרְבְּנֵיהֶם לַיהוָה–בְּמִדְבַּר סִינָי.

עבור הקורא המודרני, עבודת הקורבנות מעוררת אי נחת, שלא לומר שיעמום, כי מה לנו ולעבודת הקורבנות? הנביאים גם הם מביעים אי נחת מעבודת הקורבנות. הפטרת פרשת צו, היא הפטרת תוכחה מתוך דברי הנביא ירמיהו:

כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם, וְלֹא צִוִּיתִים, בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם–עַל-דִּבְרֵי עוֹלָה, וָזָבַח… כִּי אִם-אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר, שִׁמְעוּ בְקוֹלִי–וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים, וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם;  וַהֲלַכְתֶּם, בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם, לְמַעַן, יִיטַב לָכֶם.

אם בפרשת צו מדובר בעבודת הקורבנות, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה, בא הנביא ירמיהו וטוען כי אלוהים אינו מעוניין בקורבנות: כִּי לֹא-דִבַּרְתִּי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם, וְלֹא צִוִּיתִים… עַל-דִּבְרֵי עוֹלָה, וָזָבַח. הרמב"ם מפרש את הסתירה באבחנה בין עבודת הקורבנות לבין צדק חברתי:

ציווי ראשון שנצטווינו בו לא היה בו דברי עולה וזבח כלל… ציווי ראשון שבא אחר יציאת מצרים הוא אשר נצטווינו בו במרה, והוא אמרו לנו שם: אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך וציווי, שם שם לו חוק ומשפט… המשפט הוא הדינין, והוא סילוק סוגי העוול… (רמב"ם, מורה נבוכים).

כלומר, עבודת הקורבנות אינה העיקר. העיקר הוא סילוק העוול על ידי הדאגה ליתום ולאלמנה, לעני ולגר: גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה, לֹא תַעֲשֹׁקוּ. במונחים בני זמננו, הנביא ירמיהו מעדיף צדק חברתי על פני עבודת קורבנות: כִּי אִם-הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ, אֶת-דַּרְכֵיכֶם וְאֶת-מַעַלְלֵיכֶם: אִם-עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט, בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ. גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה, לֹא תַעֲשֹׁקוּ, וְדָם נָקִי, אַל-תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה.

בעולם העתיק רווחה עבודת קורבנות כדרך לפיוס זעם האלים. מנקודת מבט אלילית עבודת הקורבנות היא עסקת תן וקח: האדם מקריב קורבנות כדי לפייס את האל, על מנת להבטיח פרנסה ובריאות טובה, וכדרך "לשלם" על חטאיו כדי להימנע מעונש. 

הנביאים מוכיחים את העם על כך שהוא מקיים באדיקות את עבודת הקורבנות בשעה שהוא חוטא בקיום מצוות חברתיות. מכאן שמשמעותה של עבודת הקורבנות טמונה בכוונת הלב ובמעשים שמעבר לטקס הקרבת הקורבנות בבית המקדש.

הדגש בעבודה הקורבנות הוא על מעשי האדם ועל כוונת ליבו: אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן (ויקרא א, ב). למה נאמר אדם? רש"י מפרש "מה אדם ראשון לא הקריב מן הגזל… אף אתם לא תקריבו מן הגזל." כלומר, הקורבן עצמו אינו העיקר, אלא העבודה הישרה והכוונה הטהורה שנעשתה כדי להביאו. 

על קורבן מנחה נאמר: וְנֶפֶשׁ כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן (ויקרא ב, א). מדוע מתחלפת המילה אדם במילה נפש? רש"י מפרש: "מי דרכו להתנדב מנחה? עני; אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו." קורבן המנחה הוא קורבן מן הצומח, אותו הביאו העניים, שידם לא השיגה לרכוש בעלי חיים כדי להעלות אותם לקורבן. אדם עני המביא את סעודתו כקורבן מנחה, כאילו מסר נפשו. כלומר, הקורבן עצמו אינו העיקר אלא כוונת הלב של האדם המקריב. 

בפרשת צו מוזכר קרבן מנחה כקורבן תמיד אותו מקריב הכהן הגדול פעמיים ביום: זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַיהוָה בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב. 

מה המשמעות של הציווי הזה? מה הקשר בין קורבן המנחה של העני לבין לבין קורבן מנחה של הכהן הגדול?

ספר ויקרא הוא ספר של דינים ומצוות. אין בו ניסים ואין בו סיפורים. במונחים של האדם המודרני, זה תיאור לפרטי פרטים של תשומת הלב הנדרשת על מנת להכניס קדושה והתעלות רוחנית אל תוך החולין, אל תוך חיי היומיום. הכהן הגדול נדרש להקריב בכל יום קורבן פשוט של סולת בלולה בשמן, מנחתם של העניים. הכהן,  המשרת את הציבור, נדרש להקריב קורבן, כאילו מקריב הוא את נפשו, על מנת שיעשה תפקידו בכל יום מתוך התחדשות, צניעות וכוונה טהורה, משום שהקדושה אינה נקנית במעמד או בפאר, אלא בעבודת הלב ובמעשי צדק.

Feature Photo by Patrick Baum