פרשת נח מספרת את סיפור המבול. לאחר סיפור בריאת העולם, מסופר סיפור של חורבן נוראי. קשה מאוד להבין את החורבן וההרס של המבול. במיתוסים רבים יש גירסאות שונות לסיפור המבול. בכולן לא מוצגת סיבה מדוע החליטו האלים להחריב את העולם. החורבן מוצג כאירוע שרירותי. בסיפור המבול מוצגת סיבה לחורבן: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ, קֵץ כָּל-בָּשָׂר בָּא לְפָנַי – כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס, מִפְּנֵיהֶם; וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם, אֶת-הָאָרֶץ. כלומר, החורבן מתרחש בגלל חטאי האדם.

נטיית הלב האנושית רוצה לראות במבול עונש על חטא. קשה לנו לקבל חורבן שרירותי ללא סיבה. ראיית המבול כעונש לא בהכרח מצדיקה את חומרת העונש, אבל יוצרת מסגרת הקשר בתוכה אפשר להבין את המתרחש, וגם לייצר מעין תחושת וודאות לפיה אם רק נעשה טוב הכל יהיה טוב.

המציאות, כידוע, מורכבת הרבה יותר מהטענה "עשו טוב ויהיה טוב."

ראשית, לא ברור לחלוטין שנח היה צדיק. על נח נאמר, נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו. כלומר, היה צדיק בדורו אך לא בדורות אחרים. רש"י מפרש: "אילו היה בדורות של צדיקים לא היה נחשב לכלום." כלומר, ביחס לבני דורו, שהיו אנשי חמס וחטא, נח היה צדיק. ביחס לצדיקים בדורות אחרים, לא היה נחשב לכלום…

שנית, גם אם חטאו בני האדם, לא ברור כיצד יתכן שכל בני האדם חטאו ללא יוצא מן הכלל. האם חטאו ילדים? האם חטאו תינוקות? בנוסף, לא ברור מדוע העונש ניתן בצורה גורפת כל כך שגרמה להשמדת כל החיים עלי אדמות, ללא אבחנה בין בני אדם לבין האדמה, הצמחים ובעלי חיים.

בנוגע לנח, לא ברור מדוע היה צייתן כל כך ולא התווכח עם גזרת האל, כפי שיתווכחו אברהם ומשה אחריו, בניסיון להציל ולו חלק מהעולם, או להסיר את רוע הגזרה. מדרש מעניין מציג את נח כמי שמסרב לצאת מהתיבה ללא הבטחה שחורבן דומה לא יתרחש שוב:

"צא מן התיבה" – משל לפרנס שיצא מן המקום והושיב אחר תחתיו. כיון שבא, אמר לו: צא ממקומך. משל לסופר שיצא למקום אחר והושיב אחר תחתיו. כיון שבא, אמר לו: צא ממקומך. כך נח: "צא מן התיבה" ולא קיבל עליו לצאת. אמר: אצא ואהיה פרה ורבה למאירה? עד שנשבע לו המקום שאינו מביא מבול לעולם (בראשית רבה לד, ו).

נח מוצג כממלא מקום שמונה לשמור על שארית הפליטה שניצלה מהחורבן. כאשר אלוהים מורה לו לצאת מהתיבה ולשוב לחיים, נח מסרב ואומר שלא יסכים לחזור למעגל החיים הרגיל עד שלא יקבל הבטחה שלא יהיה מבול נוסף, מה שמביא לשבועת הברית בה אלוהים מבטיח שלא יבצע שוב מעשה השמדה גורף, ויוצר את הקשת בענן כאות לשמירת ברית עולם: וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְלֹא-יִכָּרֵת כָּל-בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל, לְשַׁחֵת הָאָרֶץ.

האם לאחר המבול מובטח לנו שלא יתרחש יותר חורבן?

גם לאחר המבול, עדיין נמשך המתח בין בריאה לבין חורבן, בין טוב ורע, בין אור וחושך. על בורא עולם נאמר: "יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה" (ישעיהו מה, ז). כלומר, הטוב והרע, האור והחושך, נבראו שווים ושניהם מתקיימים בעולם.

על יצר הטוב ויצר הרע נאמר שנבראו כבר במעשה בראשית: "הנה טוב מאד – זה יצר טוב. והנה טוב מאד – זה יצר רע … שאילולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה, ולא הוליד ולא נשא ונתן" (בראשית רבה ט ז). כלומר, ללא יצר הרע יתכן שלא היו מתחוללים מאבקים, אך ספק אם היינו מפתחים מודעות ומוסר, ואם היתה לנו בחירה.

Feature Photo by Harry Quan