מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה: על יצירה ועל רדיפה

פרשת משפטים מפרטת מצוות ודינים רבים ביניהם הציווי מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה (שמות כב, יז). הפרשנים דנים בשאלה איזו מיתה ראויה למכשפה. על פי רש"י יש להוציא מכשפה להורג בסקילה. על השאלה האם הציווי מתייחס לנשים בלבד או גם לגברים נאמר במסכת סנהדרין:

תנו רבנן: "מכשפה" – אחד האיש ואחד האשה, אם כן מה תלמוד לומר מכשפה? מפני שרוב נשים מצויות בכשפים (תלמוד בבלי, סנהדרין סז א).

התנ"ך מזכיר רק שתי מכשפות בשמן: בעלת האוב מעין דור והמלכה איזבל. לעומת זאת, הנביא מלאכי והנביא ירמיהו נוזפים בעם על הליכתו למכשפים, ובספר ויקרא הציווי מתייחס לגבר ולאישה: וְאִישׁ אוֹ-אִשָּׁה, כִּי-יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי–מוֹת יוּמָתוּ; בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם, דְּמֵיהֶם בָּם (ויקרא כ, כז).

ר' יונה אבן ג'אנח, מתייחס לסוגיה מנקודת מבט לשונית, וכותב בספר הרקמה שסיום המילה "מכשפה" באות הא אינו מעיד על שם עצם נקבה אלא על שם עצם קיבוצי. כשם ש"דגה" אינה צורת נקבה של "דג" אלא שם עצם קיבוצי לכל סוגי הדגים בים, כך המילה "מכשפה" היא שם עצם קיבוצי לכל מי שעוסק בכשפים, גברים ונשים כאחד.

בהקשר תרבותי רחב יותר, נשים שסירבו לנהוג על פי הנורמה החברתית, ונהגו מתוך חירות, סומנו ונרדפו כמכשפות. בהקשר זה סיפורו של שמעון בן שטח, שתלה שמונים מכשפות באשקלון, מאיר עיניים ומזעזע בו זמנית:

כשנתמנה ר' שמעון בן שטח נשיא, באו ואמרו לו: יש שמונים נשים מכשפות במערה באשקלון מחבלות עולם.
מיד עמד ר' שמעון בן שטח ביום סגריר ונטל עמו שמונים אנשים בחורים, ונתן ביד כל אחד מלבוש נקי בתוך קדרה חדשה, וכפו את המלבושים על ראשם.
אמר להם: אם אצפצף לכם פעם אחת – לבשו מלבושיכם, אם אצפצף לכם פעם שניה – הכנסו כולכם כאחד למערה, וכשתכנסו – כל אחד ואחד מכם יגפף אחת ויגביהנה מן הקרקע, שכך דרכו של מכשף: הגבהת אותו מן הארץ – אינו יכול לעשות כלום.
הלך ועמד על פתח המערה. אמר להן: אויים אויים! פתחו לי, משלכן אני.
אמרו לו: היאך באת נגוב לכאן בשעה זו של גשמים?  אמר להן: בין הטפין הייתי מהלך.
אמרו לו: ומה באת לעשות כאן?   אמר להן: ללמוד וללמד; וכל-אחת מכן תעשה מה שהיא יודעת.
אמרה אחת מה שאמרה – והביאה פת; אמרה אחרת מה שאמרה – והביאה בשר; אמרה אחרת מה שאמרה – והביאה תבשילין; אמרה אחרת מה שאמרה – והביאה יין.
אמרו לו: ואתה, מה אתה יכול לעשות?   אמר להן : יכולני לצפצף שתים ואני מביא לכן שמונים בחורים, הם יהיו שמחים בכן ומשמחים אתכן.   אמרו לו: כן אנחנו רוצות.
צפצף פעם אחת – לבשו אלו מלבושיהם; צפצף פעם שניה – ונכנסו כולם כאחד.  אמר: כל אחד ואחד יברור בת-זוגו.  רמז להם: כל אחד מכם יטול אחת וירימה מהארץ, ואז אינה מצליחה במה שעשתה. היה אומר לזו שהביאה פת – הביאי פת, ולא הביאה. ואמר: הביאוה לתלייה. הביאי תבשיל, ולא הביאה. ואמר: הביאוה לתלייה. הביאי יין, ולא הביאה. ואמר: הביאוה לתלייה.
טענו אותן ויצאו ותלאון.
זהו שלמדנו: מעשה בשמעון בן שטח שתלה נשים באשקלון.  אמרו: שמונים נשים תלה?! ואין דנין שניים ביום אחד!  אלא שהיתה השעה צריכה לכך.

   ~. ח"נ ביאליק וי"ח רבניצקי, ספר האגדה, הוצאת דביר תל אביב, 1947. שילוב מדרשים מתלמוד ירושלמי מסכת חגיגה, ומשנה מסכת סנהדרין.

הנשים מתגוררות במערה, מרוחקות מהחברה ומחוקיה, מתקיימות בזכות יכולת הפוריות והיצירה שלהן, ונהנות מחירות ללא הפרעה. המערה היא מטאפורה לרחם הנשית, לאדמה ולכוחות הפיריון הנובעים ממנה. במהלך הסיפור נרמז שחברת הנשים היא חברה של שפע והנאה: הן יוצרות מזון ומשקה, ונהנות מחברתם של גברים צעירים. חירות נשית שכזו נחשבת ל"מחבלת בעולם."

שמעון בן שטח, נשיא הסנהדרין, אינו יכול לאפשר פריצות וחירות שכזו, ולכן מגייס שמונים בחורים לעזרתו. ההערכות לקראת העימות עם הנשים-המכשפות, וההנחיות המדוייקות שניתנות לבחורים, מעידים על חרדתו של שמעון בן שטח מפני הנשים החופשיות החיות מחוץ לחוקי וכבלי החברה המוסדרת.

לאחר שהוזמן למערה, קורא שמעון בן שטח לבחורים, וכל בחור מרים אישה מהאדמה, ובכך מנתק אותה מכוחותיה. משאיבדו את כוחן, נלקחות המכשפות לתליה. הסיום הנורא מזעזע גם חלק מהפרשנים הטוענים כי אין זה ראוי להוציא לפועל כל כך הרבה גזרי דין ביום אחד, שלא לדבר על כך ששמעון בן שטח משמש כשופט וכתליין בו זמנית. אלא, מתרץ הכתוב, "שהיתה השעה צריכה לכך."

לאורך הדורות, משוררות-נשים זיהו עצמן כמעיין מכשפות מודרניות. כאישה יוצרת, הפועלת מחוץ לנורמות המקובלות, המשוררת מודעת למחיר הכבד שתשלם על יצירתה. המשוררת אן סקסטון מדברת על היצירה כצורך פנימי שלא ניתן להתנגד לו, זוהי עוצמה המועברת מאם לבת, מדור לדור, בדמות נעליים אדומות, שהמשוררת בוחרת לנעול, למרות שהיא מודעת לתעצומות היצירה ולתהומות הכאב שיגבו ממנה.

הַנַּעֲלַיִם הָאֲדֻמּוֹת

אֲנִי עוֹמֶדֶת בַּזִּירָה
בָּעִיר הָמֵתָה
וְשׂוֹרֶכֶת אֶת הַנַּעֲלַיִם הָאֲדֻמּוֹת
כֹּל שֶׁהָיָה שָׁקֵט
הוּא שֶׁלִּי,
שָׁעוֹן-הַיָּד עִם נְמָלָה צוֹעֶדֶת,
הַבְּהוֹנוֹת, מְסֻדָּרוֹת בְּשׁוּרָה כְּמוֹ כְּלָבִים,
הַתַּנּוּר, זְמַן רַב לִפְנֵי שֶׁיַּרְתִּיחַ קרפדות,
חֶדֶר הָאוֹרְחִים, לָבַן בַּחֹרֶף, זְמַן רַב לִפְנֵי זְבוּבִים
הַאיילה, רובצת עַל אֵזוֹב, הרבה לפני הקלע.
אֲנִי שׂוֹרֶכֶת אֶת הַנַּעֲלַיִם הָאֲדֻמּוֹת.

הֵן לֹא שֶׁלִּי.
הֵן שֶׁל אִמִּי.
שֶׁל אִימַהּ לְפָנֶיהָ.
מועברות כִּירוּשָׁה
אך מֻחְבָּאוֹת כְּמִכְתָּבִים מֵבִישִׁים.
הַבַּיִת וְהָרְחוֹב לָהֶם הֵן שַׁיָּכוֹת
מֻחְבָּאִים, וְכָל הַנָּשִׁים
גם הן מֻחְבָּאוֹת.

כָּל הַנַּעֲרוֹת הַהֵן
שֶׁנָּעֲלוּ אֶת הַנַּעֲלַיִם הָאֲדֻמּוֹת,
כֹּל אַחַת עָלְתָה עַל רַכֶּבֶת שֶׁלֹּא עָצְרָה.
תַּחֲנוֹת חָלְפוּ כְּמוֹ מְחַזְּרִים וְלֹא עָצְרוּ.
כֻּלָּן רָקְדוּ כְּמוֹ טְרוּטָה עַל קֶרֶס.
שִׂחֲקוּ בָּהֶן.

הֵן תלשו אֶת אזניהן כְּמוֹ סִכּוֹת בִּטָּחוֹן.
זְרוֹעוֹתֵיהֶן נָשְׁרוּ מֵעֲלֵיהֶן וְהָפְכוּ כובעים.
ראשיהן הִתְגַּלְגְּלוּ וְשָׁרוּ בְּמוֹרָד הָרְחוֹב.
וְרַגְלֵיהֶן – הוֹ אֱלֹהִים, רַגְלֵיהֶן בְּכִכַר הַשּׁוּק –
רַגְלֵיהֶן, שְׁתִי החִפּוּשִׁיוֹת הללו, רָצוּ לעבר הַפִּנָּה
וְאָז רָקְדוּ לפנים כְּאִלּוּ הָיוּ גֵּאוֹת.
בְּוַדַּאי, צָעֲקוּ אֲנָשִׁים,
הֵן בְּוַדַּאי מכאניות. אַחֶרֶת…

אֲבָל הָרַגְלַיִם הִמְשִׁיכוּ.
הֵרגליים לֹא יָכְלוּ לַעֲצֹר.
הֵן הָיוּ מתוחות כְּמוֹ קוֹבְּרָה שֶׁרואה אותך.
הֵן הָיוּ גּוּמִיָּה הַמּוֹתַחַת עַצְמָהּ לִשְׁתַיִם.
הֵן הָיוּ אִיִּים בִּזְמַן רְעִידַת אֲדָמָה.
הֵן הָיוּ אֳנִיּוֹת מתנגשות והולכות לעזאזל
לא משנה אתה ואני
הֵן לֹא יָכְלוּ לְהַקְשִׁיב.
הֵן לֹא יָכְלוּ לַעֲצֹר.
מָה שֶׁעָשׂוּ הָיָה רִיקוּד הַמָּוֶת.

מָה שֶׁעָשׂוּ יחסל אוֹתָן.

   ~ אן סקסטון, מתוך: ספר השיגעון (1972). תרגום: קרן פייט.

Feature Photo: Red Shoes Over Cliff, by Avi Richards