ב"ספקולום של האישה האחרת", עבודת הדוקטורט שלה בפילוסופיה, לוס איריגריי מנתחת ומבקרת את התיאוריה הפסיכואנליטית תוך התייחסות לפילוסופיה המערבית, אותה היא תופסת כשיח-על שהשפיע על תפיסת האישה והמיניות הנשית במודל הפרוידיאני. איריגריי מתחילה משאלתו של פרויד, "מהי אישה?", ובוחנת באופן ביקורתי את טיעוניו בנוגע לתעלומת הנשיות באמצעות מושג הספקולום. ספקולום הינו מכשיר גניקולוגי המשמש לבדיקת הנרתיק, ומַרְאָה המשקפת במהופך את העומד מולה. זהו מכשיר גברי הנועד לחדור את מסתרי האישה, אך גם משטח חלול המסוגל להאיר ולחקור את הנרתיק הנשי מכוח היותו דומה בצורתו למושא המחקר שלו.

הספקולום משמש את איריגריי כדימוי הממחיש את האופן בו השיח הפילוסופי המערבי מתבסס על הלוגיקה של הדומֶה. במסווה של דיון על ההוויה האנושית, מתבוננים הפילוסופים-הגברים באישה כפי שאדם מתבונן במראה. כנרקיס המתבונן בבואתו אין הם רואים את האישה, אלא רק את השתקפותם בלבד. כפועל יוצא, השיח הפילוסופי (ובעקבותיו גם פרויד בתיאוריה הפסיכואנליטית) אינו מסוגל לייצג את האישה כפי שהיא, אלא רק כניגוד לגבר. האישה בתרבות המערבית מסמנת העדר, נוכחות משוללת ייצוג ומשמעות בזכות עצמה. איריגריי מציעה את נקודת המבט של "האישה האחרת", אישה הדוברת מחוץ לשפה הגברית הממוקדת בפאלוס, ומתוך עמדתה החיצונית מערערת את יסודות החשיבה הפאטריארכלית.

"מין זה שאינו אחד" הינו קובץ מסות בו מפתחת איריגריי את הרעיונות שהציגה ב"ספקולום של האישה האחרת". מאז פרסומו בשנת 1977 הפך קובץ זה לטקסט יסוד בלימודי ההגות הפמיניסטית, ובתיאוריית ההבדל הבין-מיני המציבה את ההבדל בין נשיות לגבריות במרכז ביקורת התרבות והחברה המערבית. במבחר בהוצאת רסלינג תורגמו ארבע מסות: "מין זה שאינו אחד", "כך עושים כולם", "'מכניקת' הנוזלים", ו"כששפתותינו מדברות זו לזו".

luce-Irigaray איריגאריי מבקרת את האופן בו המיניות הנשית מוגדרת על ידי קני מידה גבריים. תפיסת האישה כנרתיק פאסיבי, המקבל אל תוכו את הפין הגברי האקטיבי, הגדרת הפין כמושא קנאתה של האישה, וההתיחסות לאיבר המין הנשי כאיבר חסר ומנוון, מותירה את האישה בעמדה של תלות בגבר, ומנתקת בינה לבין התענגותה. איריגריי טוענת כי ההתענגות הנשית אינה תלויה בדבר. איבר המין הנשי, המכיל שתי שפתיים, מצוי במגע תמידי. האישה "נוגעת מ-עצמה וב-עצמה ללא כל צורך במתווך, בטרם ניתן להבחין בין אקטיביות לפסיביות." בתוכה האישה היא ריבוי, שניוּת ללא חלוקה. דימוי השפתיים, שניים שהם ריבוי, משמש את איריגאריי לצורך ביקורתה על הלוגיקה של הדומֶה.

המחשבה המערבית מציבה במרכזה את הגבר, הסובייקט הרציונלי, כקנה מידה לפיו נשפטות התופעות. ההגיון הלינארי יוצר היררכיה בינארית בה ה'אחר' (הגופני, הכאוטי), נשפט כשלילי וכמסוכן ומזוהה עם האישה. איריגאריי מטילה ספק בתקפותה של ההיררכיה המבוססת על ניגודים, וטוענת כי החוויה הנשית, כפי שבאה לידי ביטוי בגוף הנשי, הינה חוויה של קירבה הכוללת את האחר אך אינה מנכסת אותו, חוויה של אחדים, הדדיות שאינה אחדות אחת.

הצבת האישה כסובייקט בעל קיום עצמאי (ולא רק כניגוד לגבר) מחייבת יצירת שפה שתעניק משמעות ונוכחות למי שנתפסת בשיח האנדרוצנטרי כ'אחר'. בשפה זו האישה אינה עוד מראה אילמת, אובייקט לסובייקט הגברי, אלא דוברת המדברת מתוך הגוף הנשי. לצורך בריאתה של שפה נשית רב-משמעית הקושרת בין גוף-חומר לבין מחשבה-רוח יוצרת איריגאריי כתיבה אסוציאטיבית הנתונה לשינוי מתמיד.

איריגריי כותבת מתוך המקום של ה'אחר', ולכן מחקה את מה שנתפס כנשי בסדר הפאלוצנטרי. כתיבתה חושנית, כאוטית, חסרת גבולות ונזילה, כתיבה התופסת את הקורא בהפתעה, מעוררת מחשבה, וחושפת את אשליית האחדות (המבוססת על דחיקת השונה/המנוגד לשוליים) המצויה בבסיס המחשבה המערבית.

מין זה שאינו אחד [מבחר], לוס איריגריי. תרגום מצרפתית: דניאלה ליבר. הוצאת רסלינג. 93 עמ'.