יונתן פיין הוא נכדו של המשורר אלכסנדר פן (1906-1972). בנה של המשוררת זרובבלה ששונקין (1929-2004), בתו הבכורה של אלכסנדר פן מנישואיו הראשונים לאיזבלה (בלה) דון.
בתחילת דרכו הספרותית פירסם סיפורים קצרים ב"עיתון 77" וב"מאזניים". בהמשך פירסם שלושה ספרים: מריו רץ רחוק : סיפורים (2001), והגדולה שבהן היא האהבה, או, המנולטינה של פטיצ'יקה : רומן (2003), ו-על שלושה גשרים (2005).
ספריו עוסקים בהוויה הישראלית על גווניה השונים, תוך התמקדות במלחמה כחוויה מכוננת בהבניית ובשבירת הזהות הגברית הישראלית.
"והגדולה שבהן היא האהבה" מרחיב את היריעה ובוחן את הזהות הישראלית הנשית והגברית, ומתבונן בעין ביקורתית בזהויות הנורמטיביות המקובלות. מלחמת לבנון עוברת כחוט השני בסיפוריו הקצרים ובספריו. המלחמה מוצגת מתוך פרספקטיבה טרגית-אירונית המראה את הגיבורים כמי שנלכדים בעל כורחם בסיטואציות בהן אין בחירה ברורה בין טוב לרע, אלא בין מנעד רחב של גווני אפור.
בכתיבתו של פיין ניכרת השפעה של ארנסט המינגווי, אליו מופיעות אלוזיות בחלק מהיצירות. שישה מתוך תשעת הסיפורים בקובץ "מריו רץ רחוק" עוסקים במלחמת לבנון, ומצביעים על הגיחוך ועל חוסר התוחלת שבמלחמה. גיבוריו של פיין מזכירים את גיבוריו של המינגווי בכך שמודל הגבריות הכוחנית עימו הם מגיעים אל ההוויה הצבאית, מוצא עצמו מובס שוב ושוב אל נוכח מציאות מלחמתית אכזרית בה הניסיון לעשות את הדבר הנכון מוביל לאבדון. בנוסף, בדומה ל"וזרח השמש" של המינגווי, פיין משווה בין מלחמת לבנון לבין מלחמת השוורים: ב"המטדור האבוד של אנחלס" חייל ישראלי שמאבד את שפיות דעתו במהלך המלחמה מציג מופע גרוטסקי של מלחמת שוורים נוכח החיילים הסורים הנדהמים; חלק משמעותי מהאירועים ב"והגדולה שבהן היא האהבה" מתרחשים בפמפלונה, זירת מלחמות השוורים המיתולוגית.
הגאולה האישית של הגברים נפגעי המלחמה מצויה במישור הבין-אישי: בחברות בין גברים ובנאמנותם של הלוחמים זה לזה, ובמרחב הזוגי בין גברים לבין נשים. מעבר לשימוש המטאפורי במלחמת השוורים, כתיבתו של פיין מושפעת גם מסגנון הכתיבה של סופרים דרום-אמריקאים. בכל יצירותיו, וביחוד בספר "על שלושה גשרים", הגחכת המלחמה מתבצעת באמצעות קטעי תיאורים קומיים הגובלים בהזייה המתכתבים עם ז'אנר הפנטסיה הריאליסטית.
הזהות הגברית הישראלית הנורמטיבית נבחנת גם מתוך פרספקטיבה היסטורית רחבה המעמתת בין דימוי "היהודי החדש" לבין "היהודי הגלותי", למשל בסיפור "המערבל", המתאר את ראשית ההתיישבות בעמק יזרעאל. הנורמה של הגבריות הכוחניות הנלחמת על חייה מתוך חרדה קיומית של "אין ברירה" נבחנת גם מתוך התבוננות מחדש בסיפורי שואה וגבורה, כדוגמת סיפור חייו של דוד גיטלין הנשזר באופן גורלי בסיפורי הדמויות המרכזיות ב"על שלושה גשרים".
ביצירותיו מצביע פיין בצורה ישירה על חוסר התוחלת שבמלחמה, ועל הסבל הנורא הנגרם כתוצאה מהחיים על החרב. מעבר לכך, התחושה העולה מחלק מיצירותיו של פיין היא כי השיחרור מהסבל אפשרי רק מתוך בריחה אל מחוזות גיאוגרפיים או היסטוריים אחרים. אולם, בשונה מהספרות הפוסט-מודרניסטית המפרקת את הנאראטיב הציוני, מיצירותיו של פיין עולה כי הביקורת והבריחה הן הקלות לרגע, ועל הגיבור לשוב ולחיות בתוך הכאן ועכשיו של ישראל, על המורכבות והכאב שקיום שכזה מחייב.
קרן פייט הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית 