ביום בו יקראו לנתניהו בוגד נדע שמשהו השתנה

מאז ומתמיד עניינה אותי בגידה, מספר לנו עמוס עוז בהרצאה על הספר "הבשורה על פי יהודה". בפעם הראשונה בה קראו לי בוגד הייתי נער צעיר. באינתיפדה המקורית שהיתה פה בארץ, האינתיפדה שלנו היהודים נגד הבריטים, הייתי זורק אבנים וצועק "British go home". זה בערך אוצר המילים שהיה לי באנגלית. ואז עשיתי טעות שתעניק לי את הכינוי בוגד בפעם הראשונה. דיברתי עם קצין בריטי. הוא ידע עברית תנ"כית כי הגיע מבית נוצרי דתי, והציע שאלמד אותו עברית מדוברת, והוא ילמד אותי אנגלית. אחרי תקופה בה נפגשנו כתבו על קיר הבית שלי "עמוס בוגד שפל", ואני שאלתי את עצמי, למה כתבו שפל? וכי יש בוגד שאינו שפל?

מי נקרא בוגד? הנביא ירמיהו כשדיבר נגד המרד בבבל; אברהם לינקולן כשפעל לשיחרור העבדים; וינסטון צ'רצ'יל כשפעל לפירוק האמפריה הבריטית; שארל דה גול כשהעניק עצמאות לאלג'יר; אנוואר סעדאת כשעשה שלום עם ישראל ושילם על כך בחייו; דוד בן גוריון כשהסכים לחלוקת הארץ המובטחת והכריז על הקמת מדינת ישראל; מנחם בגין כשהחזיר את סיני בתמורה לנייר; יצחק רבין ושמעון פרס כשחתמו על הסכם אוסלו; אפילו אריאל שרון זכה לכינוי בוגד כשפינה את גוש קטיף.

מה אנו למדים מכך? שבגידה מסמנת שינוי. האדם המשתנה לפני הסובבים אותו, מי שמסוגל לשינוי בשעה שסביבתו אינה בשלה עדיין לשינוי זה.

שלוש דמויות יש ב"הבשורה על פי יהודה" והן שונות זו מזו, ובתחילת היכרותן סולדות זו מזו. שמואל אש הוא מהפכן שתולה בחדרו פוסטרים של צ'ה גווארה ופידל קסטרו. גרשון ואלד מתעב את מתקני העולם, את המהפכנים ואת כל הדתות. "בכל דור ודור קמים עלינו מתקני העולם להושיענו, ואין מי שיצילנו מידם", אומר ואלד בשנינות אופיינית, ומכוון לכך שכוונותיהם הטובות של מתקני העולם בדרך כלל נשטפות בנהרות של דם. עתליה היא אשה פצועה, מלאת זעם על המין הגברי שהפך את העולם לבית מטבחיים. היא שואלת את שמואל אש בארסיות "למה אתה לא נהרגת?"

במשך שלושה חודשים מצליחות שלושת הדמויות להתקרב זו לזו, ומתרחש בינן נס והן אוהבות זו את זו. בסיומו של הספר מסיר שמואל אש את הפוסטרים של המהפכנים מעל הקירות, עתליה מודה שמבין כל הגברים שחלפו בבית האבן את שמואל אש היא תזכור, וגרשון ואלד מאבד בן בפעם השניה.

שלוש דמויות יש ושלוש רוחות רפאים: מיכה, בנו של גרשון ואלד, שנרצח; שאלתיאל אברבנל, אביה של עתליה; ויהודה איש קריות.

שאלתיאל אברבנל התנגד להקמת המדינה. לא משום שחשב שליהודים אין זכות למדינה, אלא משום שתיעב את רעיון מדינת הלאום מיסודו. מדינת הלאום גורמת לאנשים לנהוג כחיות. צריך אלף שפות ואלף תרבויות, ויש למחות את רעיון מדינת הלאום מן העולם. שמואל אש עונה לו שבמקום בו אנשים נוהגים כחיות צריך כלובים בצורת מדינה. ומעבר לכך, כל זמן שבעולם הפגום הזה לכולם יש מדינת לאום, גם ליהודים מגיעה מדינה.

על פי שמואל אש, יהודה היה תלמידו הנאמן של ישו שרצה בגאולת העולם. יהודה טען שניסים בכפרים בגליל לא יקרבו את הגאולה. צריך צליבה פומבית שלאחריה תרד חי מהצלב, הוא אומר למורו ולרבו. יהודה רוצה משיח עכשיו. ישו לעומת זאת מפחד מהמוות, מבקש להסיר מעליו את עול השליחות. בסצנת הצליבה הנס לא מתרחש, המשיח לא קם לתחיה, וישו מת כשהוא ממלמל "אלי אלי למה עזבתני". יהודה המאוכזב תולה את עצמו, ושמואל אש אומר, כך מת הנוצרי האחרון. כמו יהודה גם שמואל אש מאבד את אמונתו והספר מסתיים בשאלה.

שאלתיאל אברבנל, אביה של עתליה, הוא מקבילו של ישו. כמו ישו גם הוא מאמין באהבה. גרשון ולד אומר שאהבה היא נדירה. אהבה היא מחצב נדיר. אהבה אינה מתוקה, אלא היא רגש קשה ואכזרי, שיש בו אנוכיות ושתלטנות. אף אדם אינו יכול לאהוב את כולם.

על הכתיבה

כשאני שומע רק קול אחד בראשי, אני כותב מאמר דיעה. כשאני שומע שני קולות, אני יודע שאני בהריון עם ספר חדש. את הספר הזה כתבתי במשך עשר שנים. בכל פעם עזבתי אותו כי הטחתי ראשי אל הקיר. בכל פעם החזירה אותי העקשנות אל הספר וצמצמתי וזיככתי את הכתיבה כדי להגיע לעיקר. "הבשורה על פי יהודה" מציג ארבע השקפות עולם מנומקות. ארבע עמדות רגשיות שכל אחת מהן צודקת בדרכה. הקורא הטוב אינו הקורא שיבקש להכריע בשאלה מי צודק, אלא הקורא הסקרן שירצה ללכת בנעליה של כל דמות.

ובסיומה של ההרצאה של עמוס עוז, סיפר לנו אבי בללי על תהליך הכתיבה של השיר "אופניים וספר": לילה אחד יצאתי אחרי הופעה, קצת ספוג באלכוהול, ופגשתי באדם שישן בגן הציבורי. הוא אמר, פעם הייתי רופא עיניים מרומניה, פעם הייתי כמוך… ואותי תפסה הנזילות הזאת של החיים. האיש בא לארץ מרומניה, ופה מגלה שהוא צריך להאבק מחדש.

רק אמירה פוליטית אחת אני אומר פה, חייך עמוס עוז בשיחה שנסובה על בוגדים, ביום בו יקראו לביבי בוגד נדע שמשהו השתנה. והשיר של אבי בללי, אולי בלי להתכוון בכלל, דיבר על הבחירות הקרבות. אז כשאתם הולכים לבחור, חישבו על ההומלס שישן בגן הציבורי, והניחו לאיום האירני.

אבי בללי, אופניים וספר