אני בן שבע, שמונה, תשע, עוד מעט בן עשר ולאבא עדיין אין עבודה. הוא שותה את התה שלו בבוקר, חותם בלשכת העבודה, קורא עיתונים בספריית קארנגי, הולך לטיוליו הארוכים בכפר. אם הוא משיג עבודה… הוא מאבד אותה בשבוע השלישי. הוא מאבד אותה מפני שהוא הולך לפאבים ביום שישי השלישי של העבודה, שותה את כל המשכורת שלו ומפסיד חצי יום עבודה בשבת בבוקר.
אמא אומרת, למה הוא לא יכול להיות כמו שאר הגברים מסמטאות לימריק? … אמא אומרת לבריידי הנון שאבא לא יכול להיות כזה ולא יהיה כזה. היא אומרת שהוא אידיוט מחורבן כשהוא הולך לפאבים ושותה עם שאר הגברים בזמן שלילדים שלו בבית הבטן נדבקת לגב בגלל שאין להם ארוחה הגונה…
אמא אומרת לבריידי, אני לא יודעת מה אני אעשה. דמי האבטלה הם תשעה עשר שילינג ושישה פני לשבוע, דמי השכירות הם שישה וחצי, וזה משאיר לנו שלושה עשר שילינג להאכיל ולהלביש חמישה אנשים ולחמם אותם בחורף.
בריידי שואפת מה"וודביין" שלה, שותה תה ומכריזה שאלוהים טוב. אמא אומרת שהיא בטוחה שאלוהים טוב למישהו איפשהו אבל הוא לא נראה לאחרונה בסמטאות לימריק. בריידי צוחקת. הו, אנג'לה, את יכולה ללכת לגיהנום בגלל זה, ואמא אומרת, אני כבר שם, לא בריידי?
והן צוחקות ושותות את התה שלהן ומעשנות את ה"וודביין" שלהן ואומרות זו לזו שהסיגריה היא הנחמה היחידה שלהן.
מה שנכון.
פרנק מק'קורט מספר את סיפור חייו: ממפגש "רטט הברכיים" שקושר את חייהם של אימו ואביו למסכת טרגית של סבל ואובדן, ובהמשך חיי העוני והעליבות באירלנד כבנו של שתיין כרוני, לידתם ומותם של אחיו מתזונה לקויה ומחלות, דבקותו העזה בחיים, ולבסוף בריחתו מלימריק העלובה אל ההבטחה של חיי שפע נהדרים בארצות הברית.
יותר מסיפור חייו של הבן, זהו סיפור חייה של האם עימה יש למק'קורט יחסי אהבה שנאה. הוא מעריץ אותה ורואה בה קדושה מעונה בשל הדרך בה היא מקריבה את עצמה למען ילדיה, אך בו זמנית הוא מתבייש במעשים שעליה לעשות כדי קיים את משפחתה:
זהו יום אפור, הכנסיה אפורה והקהל הקטן של הנאספים ליד דלת בית הכומר גם הוא אפור. הם מחכים לבקש מזון שנשאר מהארוחה של הכומר. שם, במרכז הקהל הזה, במעיל האפור המזוהם שלה, עומדת אמי. זו אמי שלי, מקבצת נדבות. זה יותר גרוע מאשר דמי אבטלה… זו הבושה מהסוג הגרוע ביותר, כמעט כמו הקבצנים ברחובות המרימים את ילדיהם העלובים, תן לי פרוטה בשביל הילד המסכן, אדון, הילד המסכן, גברת.
אמי קבצנית עכשיו ואם מישהו מהסמטה או מבית הספר שלי יראה אותה, המשפחה שלה תהיה מושפלת לעולמים. החברים שלי ימציאו לי שמות חדשים ויציקו לי בחצר בית הספר ואני יודע מה הם יגידו, "פרנקי מק'קורט בן של קבצנית"… דלת בית הכומר נפתחת והאנשים נחפזים בידיים מושטות. אני שומע אותם, אח, אה, בשם האל, חמישה ילדים בבית. אני רואה את אמא שלי נדחפת פנימה. אני רואה את פיה המתהדק כשהיא חוטפת שקית ופונה מהדלת, ואני דוחף את העגלה במעלה הרחוב לפני שהיא תוכל לראות אותי.
מק'קורט מתאר את חיי העליבות של העניים בלימריק במבט הומוריסטי שמשלב בין פארסה לטרגדיה. גיבוריו אינם עשויים ללא חת, אלא נשלטים על ידי היצר, הרעב והתשוקה, נקרעים בין צרכיהם הקיומיים לבין כמיהתם אל הנשגב, ומשלמים במטבע קשה של בושה ואשמה.
מאביו מקבל פרנק את הכישרון לספר סיפורים, ומטבל את סיפור חייו בסיפורי מעשיות איריים ובשירים עממיים. כמו אביו הוא נמלט מחיי העליבות של לימריק, משליך מעליו לרגע קט את משא החיים הכבד מנשוא, רק כדי לפגוש בו מחדש באמריקה (תקופת חיים אותה הוא מתאר בספרים "המורה" ו- "ככה זה")
שמו של הספר "האפר של אנג'לה" מרמז לאפר הנושר תמידית מסגריות הוודביין אותה מעשנת האם, סיגריות אותן מכנה האם "הנחמה היחידה." האח בבית המשפחה כבויה רוב הזמן ומלאה אפר משום שאין די כסף כדי לקנות חומרי בעירה, אבל האש המשפחתית בוערת בליבה של האם, שלמרות עליבותה מטפלת ודואגת לילדיה כמיטב יכולתה, שולחת אותם ללימודים ומאפשרת להם להציל את עצמם.
אהבת אם היא ברכה / לאן שלא תנדוד / שמור עליה, כי תתגעגע / כשהיא לא תהיה כאן עוד
והספר הוא געגוע לילדותו שהיתה ואיננה, שלמרות עוניה ועליבותה היתה בה תמימות ואהבה גדולה, ומצבה חיה לאם שבנה נשמט ממנה אך נושא אותה בליבו ובמילותיו.
פרנק מק'קורט, האפר של אנג'לה. מאנגלית: עידית פז. ספריית מעריב 1997.
קרן פייט הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית 