מסע מחרדה לחופש

מסתבר שהעתיד כבר כאן. תלמידי בית ספר ביפן לומדים עם מורה-רובוט שמיועד להלהיב אותם לגבי לימודי טכנולוגיה וללמד שפות זרות. "אין לנו כוונה להחליף מורים בשר ודם", אומר הירושי קובייאשי, המפתח של המורה-הרובוט, "אנחנו משתמשים בטכנולוגיה מתקדמת כדי ללמד תלמידים על טכנולוגיה מתקדמת". אולם, באותו הראיון קובייאשי מספר גם על מחסור במורים באיזורי הכפר ובפיתרון האפשרי שיכול להציע מורה-רובוט.

בספר "המורה", פרנק מק'קורט מספר על שנות עבודתו כמורה בשר ודם בבתי הספר התיכוניים של ניו-יורק: "רק בנס נעשיתי מורה ונשארתי מורה", הוא מעיד על עצמו, "עלי לתת לעצמי ציון מעולה על ששרדתי שנים רבות כל כך בכיתות בניו יורק. מן הראוי היה שתוקדש מדליה מיוחדת לפליטים ששרדו לאחר ילדות אומללה ונעשו מורים, ואני ראוי להיות הראשון בתור למדליה זו ולכל אותות ההצטיינות שמתווספים אליה בזכות אומללויות שנובעות ממנה".

כשהוא מנסה להסביר כיצד בכל זאת הצליח לעבוד שנים כה רבות כמורה הוא מסביר: "נחישות. היא אינה תכונה זוהרת כמו שאפתנות, כישרון, אינטלקט וקסם אישי, אך היא זו שסייעה בידי לעבור את הימים ואת הלילות".

מק'קורט לימד ספרות אנגלית בבתי ספר מקצועיים. הוא מתאר עצמו עומד מול כיתות של בני נוער שלספרות, לכאורה, אין כל קשר לחייהם, ומספר סיפורים על חייו. תחילה הוא מספר סיפורים כדרך הישרדות במצבים שהתוכנית להכשרת מורים מעולם לא הכינה אותו אליהם, בהמשך הופכים הסיפורים לגשר של חמלה שעוזר לו לדלג מעל הפערים בין תיאוריות חינוכיות לבין העמידה בפועל בכיתה ורכישת אמונם של תלמידיו:

"במקום ללמד, סיפרתי סיפורים. כל דבר, העיקר שיישבו בשקט במקומותיהם. הם חשבו שאני מלמד. אני חשבתי שאני מלמד. אני למדתי. וקראת לעצמך מורה? לא קראתי לעצמי שום דבר. הייתי יותר ממורה. ופחות."

"אני לא מאורגן, לא מאומן ולא מוכן לדברים האלו. אין לזה קשר להוראה. מה לזה ולספרות, לדקדוק, לכתיבה. מתי אהיה חזק מספיק להיכנס לכיתה, לראות שהם מקשיבים לי ולהתחיל ללמד? בבית הספר הזה מתנהלים שיעורים שקטים ושקדניים והמורים שולטים במצב. בקפטריה אומרת לי מורה מבוגרת, כן, זה לוקח לפחות חמש שנים"

במשך שלושים שנה מק'קורט מחפש את דרכו כמורה, ובשום שלב הדרך לא הופכת בטוחה או וודאית: "למדתי באמצעות ניסוי וטעייה ושילמתי את המחיר. הייתי מוכרח למצוא בעצמי את דרכי להיות אדם ומורה, ונאבקתי עליה שלושים שנה בניו יורק, בכיתות ומחוצה להן."

מק'קורט מודה לעיתים שאינו יודע, מכוון את חיצי ההומור כלפי עצמו באותה מידה שהוא מכוון אותם כלפי מערכת החינוך, הורי התלמידים, והתלמידים עצמם, ולא מהסס להפנות את השאלות בחזרה אל התלמידים: "תגיד, מר מקוקורט, עבדת פעם בעבודה אמיתית, לא ללמד, עבודה אמיתית?" שואלים אותו תלמידיו, והוא עונה ברצינות מלאה: "אתם רציניים? וללמד מה זה? תסתכלו על הכיתה הזאת ותשאלו את עצמכם את אם הייתם רוצים לבוא הנה כל יום ולעמוד כאן מולכם, ללמד קשה יותר מלעבוד ברציפים ובמחסנים."

החיפוש שלו אחרי דרכו כמורה אינו רק מקצועי, אלא מתהווה לכדי חיפוש של זהות עצמית, תחושת שייכות ודרך חיים. עם הזמן הסיפורים הופכים לשיטת הלימוד והחינוך, במשמעותו הרחבה, הופך לדרך אל החופש: "מהו בכלל חינוך? מה אנחנו עושים בבית הספר הזה? אתם יכולים לומר שאתם משתדלים לסיים את הלימודים כדי שתוכלו ללכת לאוניברסיטה ולהכין את עצמכם לקריירה. אבל, חבריי התלמידים, זה לא הכל. גם אני הייתי צריך לשאול את עצמי מה אני עושה בכיתה הזאת. ופיתחתי לעצמי נוסחה. בצד הימני של הלוח אני כותב באות דפוס גדולה ח, מצד שמאל אני כותב באות דפוס גדולה עוד ח ואני מותח קו מימין לשמאל, מחרדה עד חופש. אני לא חושב שמישהו משיג חופש מלא, אבל יחד איתכם אני מנסה לדחוק את החרדה לפינה"

בבחירה בין מורה-רובוט לבין מורה בשר ודם עבורו החיים נפרטים לסיפורים והסיפורים הם דרך המלך לחירות, אני בוחרת בפרנק מק'קורט.

פרנק מק'קורט, המורה. הוצאת מטר 2007. תרגמה מאנגלית: עידית שורר.