jump to navigation

קריאה שבלב (3): נשים קטנות 1 בספטמבר 2014

Posted by Keren Fite in משהו לקרוא, ספרות ילדים, ספרות לבני נוער, ספרות מתורגמת, קריאה שבלב.
Tags: , , , , ,
trackback

״חג מולד בלי מתנות איננו חג מולד,״ רטנה ג'וֹ, בשוכבה על השטיח.
״כל כך נורא להיות עניים!״ נאנחה מֶג והביטה בשמלתה הישנה.
״אני חושבת שזה לא הוגן שלילדות רבות יש המון דברים יפים, ולאחרות אין ממש כלום,״ הוסיפה אֵיימִי הקטנה, במשיכת־חוטם של נעלבת.
״יש לנו אבא ואמא וזו את זו,״ אמרה בֶּת׳ בשביעות־רצון מפינתה.
ארבעת הפרצופים הצעירים המוארים באור האש קרנו למשמע המלים המעודדות

כך נפתח "נשים קטנות," אחד הספרים האהובים והידועים ביותר בעולם המערבי. מעטים הקוראים היודעים כי לואיזה מיי אלקוט, הסופרת, לא אהבה בנות (למעט אחיותיה), וכתבה את הספר בחוסר רצון, בעקבות פנייתו של המוציא לאור של ספריה שביקש ממנה לכתוב ספר לבנות (ז'אנר שהיה בחיתוליו באותה התקופה).

הפתרון שמצאה אלקוט היה לכתוב על ילדותה, על יחסיה עם אחיותיה ועל משפחתה. האחיות אנה, לואיזה, אליזבת ומיי הפכו למג, ג'ו, בת' ואיימי:

מאחר שקוראים צעירים אוהבים לדעת ״כיצד אנשים נראים״, ננצל אתנחתה זו כדי לתת תיאור קל של ארבע האחיות, שישבו סורגות באור הערבים, שעה ששלג דצמבר ירד בדממה בחוץ, והאש התפצחה בעליצות בפנים… מַרְגָרֶט, הבכירה שבהן, היתה בת שש־עשרה, והיתה יפה מאוד, מלאת־גו ובהירה, בעלת עיניים גדולות, שיער חום, רך ושופע, פה חמוד וידיים לבנות, שעליהן היתה גאוותה. ג'וֹ בת החמש־עשרה היתה גבוהה מאוד, כחושה ושחומה, ומראה הזכיר סייח צעיר, שכן דומה היה כי לעולם אינה יודעת מה לעשות בגפיה הארוכות, שעמדו בדרכה כמכשול. היה לה פה החלטי, אף משעשע ועיניים חדות, אפורות, שנדמה כאילו ראו הכול, והיו, לסירוגין, חודרות, משעשעות או מהורהרות. שערה העבות והארוך היה מקור יופיָה היחיד, אך הוא היה אסוף בדרך כלל ברשת, כדי שלא יפריע לה בדרכה. כתפיים עגולות היו לה לג'וֹ, כפות רגליים וידיים גדולות, מראה מרושל לבגדיה, וחזות של נערה ההופכת במהירות ונגד רצונה לאשה. אֵלִיזַבֶּת׳ – או בֶּת׳, כפי שהכול קראו לה – היתה ילדה ורדרדה בת שלוש־עשרה, חלקת שיער ובהירת עיניים, בעלת גינונים ביישניים, קול חרישי ומבע שליו, שנעכר רק לעתים רחוקות. אביה כינה אותה ״אוצר השלווה״ והשם הלם אותה להפליא, מפני שדומה היה כי היא חיה לה בעולמה הפרטי והמאושר, שממנו הגיחה רק כדי לפגוש במעטים שבהם בטחה ואותם אהבה. אֵיימִי, אף שהיתה הצעירה באחיות, היתה אישיות חשובה ביותר – לדעתה, מכל מקום. עלמת־שלג לכל דבר, עם עיניים כחולות ושיער זהוב המסתלסל על כתפיה, ענוגה וחיוורת, והליכותיה כשל גברת צעירה המודעת לגינוניה.

במובנים רבים אלקוט כותבת מחדש את ילדותה. למראית עין זו ילדות מתוקה ומושלמת, אולם מתחת לפני השטח אלקוט חושפת קונפליקטים והתלבטויות שליוו את חייה. אימה, אביגייל מיי אלקוט, היתה בת לאחת המשפחות המוכרות והמקובלות בבוסטון. אביה, עמוס ברונסון אלקוט, היה בן למשפחת חקלאים עניה, שהקסים את אביגייל במחשבתו המקורית וביכולתו הרטורית. אולם לאהבה הגדולה בין בני הזוג נלווה גם תסכול גדול. למרות שהיה מחנך חדשני ופילוסוף מקורי (ויש האומרים שדווקא בגלל זה), ברונסון אלקוט לא הצליח לפרנס את משפחתו, ואביגייל מיי ובנותיה חיו בעוני מחפיר והגיעו לעיתים קרובות עד פת לחם.

Little Women-1 בספר, "נשים קטנות," האב נשלח אל החזית במלחמת האזרחים האמריקאית, ומורחק בנוחיות מהבית. מארמי, דמות האם שהפכה למיתוס בתרבות האמריקאית, מוצגת כאם מכילה ואוהבת. רק בסצנה אחת מספרת מארמי על הכעס התוקף אותה לעיתים, והאופן בו היא מדחיקה כעס זה, הד מרוחק לתסכולה וזעמה של אביגייל מיי על חיי העוני והקושי שנגזרו עליה.

הלכידות המשפחתית המוצגת בספר, והצגות התאטרון הבייתי שמעלות האחיות בהתבסס על מחזותיה של ג'ו, מבוססים על הווי החיים הייחודי במשפחת אלקוט. לואיזה כתבה יומן מגיל צעיר, בעידוד הוריה, והחל בשלב בו הבינה כי בכתיבה טמון פוטנציאל לפרנסה (במהלך המאה התשע-עשרה התפתחה העיתונות ונוצרה תופעת רבי המכר), השקיעה את מירב זמנה בכתיבה ובפירסום יצירותיה. למרות אי-האמון שלה בספר, "נשים קטנות" הפך לרב מכר מיד עם פרסומו, וספרי המשך שכתבה לו הפכו את לואיזה לאשה אמידה שהיתה המפרנסת העיקרית של משפחתה. ברונסון אלקוט התגאה בבתו, ונהנה להציג את עצמו כ"אביהן של הנשים הקטנות."

קלסיקה של ספרות ילדים

מה הופך ספר לקלסיקה? ואיך קרה שהחל משנת פרסומו (1868) ועד ימינו, "נשים קטנות" עדיין נמכר ונקרא ונחשב לאחד הספרים האהובים בספרות העולמית?

איטלו קאלוינו הגדיר קלאסיקה ספרותית כ"ספר שמעולם לא סיים להביע את מה שרצה לומר." בהקשר זה ניתן לומר שהקונפליקטים וההתלבטויות בהן מתחבטות בנות משפחת מארץ' ממשיכות להטריד נשים גם בתקופתנו, ובמובן זה הספר עדיין ממשיך ואומר את מה שהיה לו לומר.

ניתן לומר כי אחת השאלות המעסיקה את מג, ג'ו, בת' ואיימי היא האם להתחתן ועם מי להתחתן. מארמי מצהירה בפני בנותיה כי היא מעדיפה שבנותיה יוותרו רווקות מאושרות מאשר יהפכו לנשים נשואות ואומללות. הצהרה זו היתה רדיקלית למדי בסוף המאה התשע-עשרה, בה נשים לא הורשו ללמוד או לעבוד, ולכן נישואים היו הדרך היחידה כמעט להשרדות כלכלית וחברתית. אולם, בשונה מספרות החיזור והאהבה של התקופה, שאלת הנישואין אינה השאלה המרכזית בספר. שאלה חשובה ממנה היא שאלת התפתחותן האישית כבנות אדם אחראיות ובוגרות. הנישואין הם רק סממן אחד של האשה הבוגרת, סממן כנגדו לואיזה מיי אלקוט התקוממה באופן אישי: "אני מעדיפה לחתור לבד בסירתי ולהיות עצמאית," כתבה ביומנה, והצהירה כי תשאר רווקה. בהמשך, כשקוראיה הצעירים והנלהבים כותבים אליה ושואלים עם מי יתחתנו הנשים הקטנות, ומבקשים כי ג'ו תתחתן עם לורי, אלקוט מתקוממת עליהם ומצהירה: "אין בי רצון לחתן את ג'ו, עליה להשאר רווקה ועצמאית. אולם, הקוראים מתדפקים על דלתי ותובעים חתונה, ולכן חיתנתי אותה בנישואים משעשעים [לפרופ' בר המבוגר והתמהוני – ק.פ.]."

גם בתקופתנו, חיי הנישואין של מג, האחות הראשונה שמתחתנת, הם מראה מציאותית לאופן בו אשה מאבדת את זהותה העצמית עם נישואיה (מה שבימינו התפתח לדילמת משפחה-קריירה). בשונה מג'ו, מג אינה מתיימרת לפתח קריירה, ומקדישה עצמה לחלוטין למשפחתה, אולם לאחר שהיא מתחתנת היא מרגישה כאילו "הניחו אותה על מדף" הרחק ממוקד האירועים.

קונפליקט מרכזי נוסף בספר הוא בין ג'ו לבין איימי. שתי האחיות מייצגות גישות שונות לחיים, האחת, ג'ו, עצמאית וקולנית, מתהלכת "כשמרפקיה מכוונים נגד העולם," ומשלמת על כך מחיר כבד ראשית, כשדודתה השמרנית מסרבת לקחת אותה כבת לווייתה לטיול לאירופה, ובכך מחמיצה את ג'ו את הטיול עליו חלמה, בהמשך בחיים של קונפליקט מתמיד בין מה שמקובל חברתית, לבין מה שליבה מבקש לעשות. השניה, איימי, חיננית ומטופחת, מתאימה עצמה לסביבה והופכת "לקישוט לחברה," זוכה בלורי וחיה חיי שפע בחיקו של העושר. לכאורה, איימי זוכה בגורל טוב יותר, אך היא משלמת את המחיר של "קישוט חברתי," ונותרת קפואה כמו פסל בתפקיד שכתבו עבורה אחרים.

מטבע הדברים, נשים יוצרות החשות שיצירתן יש בה קונפליקט עם מציאות תובענית של חיי נישואים וגידול ילדים, מזדהות עם ואוהבות את ג'ו: "חשתי כאילו אני ג'ו של העתיד," כתבה סינת'יה אוזיק על אהבתה הגדולה ל"נשים קטנות".

 

הציטוטים מתוך: לואיזה מיי אלקוט, נשים קטנות. הוצאת כתר. תרגום: טלי נתיב-עירוני. 1992

התמונה:  Louisa May Alcott. Little Women, or, Meg, Jo, Beth, and Amy. Boston: Roberts Brothers, 1868

תגובות»

1. קריאה שבלב (5): החמישיה הסודית של אניד בלייטון | הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית - 15 בספטמבר 2014

[…] מג'ו מארץ' המתלוננת על החירויות הניתנות לגברים כמובן מאליו, אך […]

2. המשפחה היא שדה בו הטירוף גדל כמו עשבים שוטים | הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית - 13 באפריל 2015

[…] המאושרת המסתפקת במועט שמתארת לואיזה מיי אלקוט ב"נשים קטנות". רגעי העונג נדירים […]


להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: