מיד אחרי בית ספר, תוך כדי ארוחת הצהרים, פתחנו את הרדיו והקשבנו לתוכנית "לאם ולילד." לאורך השנים, התוכנית שינתה את שמה ל"לבת ולבן ולכל המתעניין," ובהמשך ל"חתול בשק." התגוררנו בדירה קטנה, והשולחן במטבח היה מרכז הבית. הסיפורים והאוכל התערבבו זה בזה, השלימו זה את זה, מזון לרוח ומזון לחומר. זו היתה שעה של שקט בה התארחו בביתנו אורחים דימיוניים שהביאו טעמים וריחות של עולמות קרובים ורחוקים.
בניגוד לכל היגיון, אני זוכרת חלק מהשירים שליוו את התסכיתים שאהבתי, והקריאה "אלפרד, לאימונים!" הפכה ברבות השנים לשם קוד ל"לכו לעשות שיעורי בית ותפסיקו להתווכח," אליה מתלווה התשובה הבלתי נמנעת "אבל שפיפון, אני לא רוצה!" את הסיפור דו-קרב שמעתי כתסכית בהמשכים בתוכנית "חתול בשק". כחלק מהמסע בשבילי הזיכרון גיליתי כי לאחר סיום תשדירי הרדיו, הסיפור התפרסם כספר, וזהו ספרו הראשון של דוד גרוסמן.
כשגיליתי אותו בערימת ספרים נטושה, לקחתי אותו הביתה, וניסיתי להדביק את שלושת המוסקטרים הצעירים בהתלהבות. דויד, הילד המספר, מתנדב בבית אבות ומתידד עם מר היינריך רוזנטל. כשדויד הסקרן שואל את רוזנטל על עברו, רוזנטל עונה: "מה שעשיתי – עשיתי… מה שחשוב יותר הוא מה אני עושה היום."
אבל העבר חזק יותר מכל הצהרה נחרצת על חשיבותו של ההווה. רוזנטל נושא את עברו, ארוז במזוודה, באשר ילך: "כאשר מעבירים צמח לעציץ חדש צריך להעביר איתו גם קצת אדמה מן העציץ הישן", הוא מסביר לדויד, "כאן במזודה הזאת נמצאת האדמה שלי".
במזוודה נושא רוזנטל את עיניה של אהובתו, אדית שטראוס. אדית היתה ציירת. לפני שעזבה את ישראל עם הקצין האנגלי עימו התחתנה היא מציירת שני ציורים אחרונים, עיניה ופיה, ומשאירה אותם לשני אהוביה, רוזנטל ורודי שוורץ. הסיפור נפתח כאשר שוורץ מאשים את רוזנטל כי גנב את פיה של אדית ומזמין אותו לדו-קרב כדי להגן על כבודו.
תהפוכות העלילה נפתרות כאשר דויד פוגש את אן, בתה של אדית. הבת היא זו שלקחה את הציור של אימה משוורץ מתוך ניסיון להכיר ולהבין את האם שנפטרה בדמי ימיה, ומתוך כוונה לממש את הצוואה שהשאירה האם לבת: "מכל התמונות שציירתי אלה היקרות ביותר לליבי… את חייבת להשיג אותן… אני רוצה שאת תכירי את פני".
ילד שחי במציאות ובדימיון
בראיון בתוכנית "קריאת כיוון" גרוסמן מספר על הילד דוד: "דוד הוא ילד כזה שחי גם במציאות וגם בדימיון… אני חושב שהייתי ילד כזה שכל פעם שאמא הביאה מהמכולת דג, הייתי בטוח שיהיה בו יהלום בסוף… אתם מכירים את ההרגשה הזאת? שאיש שנמצא בסביבה, שהוא איש די אפור… פתאום יתגלה שהוא קונסטנטין הגולה מלך יוון שנמצא פה בינתיים במסתור… וגם הרגשה שהיתה לי, שיום אחד יכנס המנהל ויגיד דוד בוא הנה ובחוץ יחכה מישהו ויתן לי איזה כתב שליחות… ופתאום יתברר שכל הילדות הזאת שהיא משעממת… היא רק מסווה למשהו אחר, ואז הכל ישתנה."
לשאלה, "דו-קרב זה סיפור אמיתי?" גרוסמן עונה, "היית רוצה שיהיה סיפור אמיתי?" ואז מוסיף "יש שני אנשים בעולם, שהם הילדים שלי, ורק הם יודעים אם הסיפור אמיתי, והם נשבעו שהם לא מספרים… מה שאני יכול להגיד זה שאם רוצים שדבר כזה יוכל להיות, אז אפשר… אם את רוצה שהדמיון יוכל להשפיע על המציאות – זה מספיק."
דוד גרוסמן ודו-קרב בתוכנית "קריאת כיוון"
הקטע מתוך דו-קרב והראיון עם גרוסמן מתחילים בדקה ה- 18. לפני כן מופיעים קטעים מתוך "ניסים ונפלאות" של לאה גולדברג, ומתוך "כדור הכסף" של רות אלמוג.
קרן פייט הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית 