הגשם מביא למדבריות סומליה פרח בצבע צהוב-כתום בוהק. בסביבה הצחיחה של המדבר מביא הפרח הבטחה לחיים. בני השבטים הנודדים קוראים לו "וואריס," פרח המדבר.

בספר "פרח המדבר" מספרת וואריס דירי את סיפור חייה. דירי נולדה בסומליה כבת לשבט נוודי מדבר. בגיל חמש היא עוברת מילת בנות, מנהג אכזרי המקובל בקרב שבטי המדבר המוסלמים.

כנערה היא נוסעת עם דוד שלה לאנגליה, וחיה ועובדת בביתו במשך ארבע השנים בהן שירת כשגריר סומליה בלונדון. הדוד משלם לה משכורת זעומה ומסרב לשלוח אותה לבית ספר כדי ללמוד אנגלית. למרות זאת, דירי מודה לו על כך שלקח אותה לאנגליה, משום שזה המעבר ששינה את חייה.

כשמסתיימת כהונתו של הדוד כשגריר, דירי מסרבת לחזור עימו לסומליה, ונשארת בלונדון לבד. צלם ששם לב לנערה היפה ועוקב אחריה, מהווה כרטיס הכניסה שלה לחיי דוגמנות והצלחה בין-לאומית.

דירי מתארת את קשיי החיים במדבר, אך יש בה גם הערכה וגעגוע לחיים בזמן הווה, בתרבות נוודים שהיתה עד לא מזמן תרבות שבעל-פה (הכתב הסומלי נוצר רק בשנת 1973), בקרבה גדולה אל הטבע: "היינו חלק מהטבע הטהור, מהחיים הטהורים. הכרתי את החיים – לא הגנו עלי מפניהם."

ההיכרות עם החיים הטהורים היא גם היכרות עם כאב ואובדן. בגלל תנאי המחיה הבסיסיים והקשים תינוקות רבים מתים. הזמן הוא זמן הווה מוחלט: לא חוגגים ימי הולדת, לא מונים את השנים. החיים נעים לפי זמן הטבע של עונות השנה וחילופי היום והלילה. מידי בוקר מחליטים מה צריך לעשות באותו היום, ועושים כמיטב היכולת עד שיורד הלילה.

"הייתי צועדת וצועדת ימים. ימים רבים ככל שנדרש כדי למצוא מים, שכן לא היה טעם לחזור בלעדיהם. ידענו שאסור לנו לחזור בידיים ריקות: מים היו התקווה שלנו. היה עלינו להוסיף ללכת עד שמצאנו משהו. איש לא קיבל את התירוץ 'אני לא יכול'. אמי אמרה לי למצוא מים, ולכן היה עלי למצוא מים."

"בילדותי תמיד חיכיתי בכיליון עיניים לחזור הביתה בערב, לאחר שטיפלתי בבעלי החיים, רק כדי לשכב בחיקה של אמא. היא היתה מלטפת את ראשי, משרה עלי הרגשת שלווה וביטחון." אך באותו החיק החם ובאותן הידיים, האם אוחזת בדירי בת החמש, בשעה שחותכים את איבר מינה כדי לקיים את מנהג טהר-אל-בנת, מילת הבנות.

חיתוך איבר המין של הבנות נועד כדי לשמור עליהן טהורות, לוודא שהן בתולות בזמן חתונתן, ולהבטיח את נאמנותן המינית. איבר המין נתפר בצורה שמטילה מום בנשים לכל חייהן. חלק מהבנות אינן שורדות את התהליך. דירי מתארת את מותה של אחותה כתוצאה מטהר-אל-בנת.

בגיל חמש "ידעתי רק שטבחו בי בהסכמתה של אמי, ולא הבנתי למה," בגיל מבוגר יותר מבינה דירי שאימה היתה קורבן של נסיבות חיים קשות: "בשל בורות גרידא, מרבית הנשים ביבשת אפריקה חיות חיים של כאב. מי יעזור לאישה במדבר – כמו אמי – שאין לה לא כסף ולא עמדת כח? מישהו צריך להיות פֶה לילדה הקטנה שאינה יכולה להשמיע את קולה"

באומץ נדיר, הופכת דירי להיות פה לנשים המדוכאות, ומספרת בראיון למגזין "מארי קלייר" על משמעותו של טהר-אל-בנת: "מאחר שבאתי מחברה סומלית ששומרת מאוד על פרטיותה, הנושא הזה פשוט לא היה נושא שיכולתי לדבר עליו… סילקתי מלפני את כבודי, כאדם הפושט את בגדיו. הנחתי אותו הצידה והילכתי בלעדיו"

נדרש אומץ נדיר לדבר על נושא שהוא טאבו בצורה כה גלויה ופומבית: "אני מרגישה אדם לא שלם, אדם שהוטל בו מום," אומרת דירי ומודה שאינה נהנית מיחסי מין, ואין כל דרך לתקן זאת, משום שהחיתוך שבוצע בטהר-אל-בנת הטיל מום בלתי הפיך באיבר מינה.

לאחר פירסום הכתבה ב"מארי קלייר," דירי מתראיינת אצל ברברה וולטרס, ונפגשת עם ד"ר נאפיס סאדיק, מהנשים הראשונות שמחו כנגד מנהג מילת הבנות במצרים: "כאישה בוגרת, לא הייתי עוד קורבן ויכולתי לעשות מעשה," היא אומרת.

בהמשך היא הופכת לשגרירת האו"ם לביטול מנהג מילת הבנות בסומליה וברחבי העולם. עבורה, המאבק נגד מילת הבנות היא שליחות שהטיל עליה אלוהים.

"נשים אינן נקבות בעלי חיים מיוחמות… את נאמנותן יש לרכוש באמצעות אמון וחיבה, ולא באמצעות טקסים ברברים. הגיע הזמן להניח מאחורינו את המנהגים הישנים של הסבל"

 

ספרה של דירי עובד לסרט בשנת 2009 בבימויה של שרי הורמן