"נראה טיפשי לחשוב שהמתים מתגעגעים למשהו. אם כאשר תקרא את הדברים תהיה כבר איש גדול – וזו כוונתי בכותבי מכתב זה – כבר הרבה זמן לא אהיה. כבר אדע את רוב הדברים שיש לדעת על אודות המוות, אבל קרוב לוודאי שאשמור אותם לעצמי. ככה, כנראה, הדברים מתנהלים".
הכומר ג'ון איימס כותב מכתב לבנו היחיד, פרי נישואיו המאוחרים לאישה צעירה ממנו. במכתב – הנקרא כיומן אישי, אך נושא לעיתים אופי של דרשה – הוא פורש את ההיסטוריה המשפחתית, השזורה באירועים מרכזיים בהיסטוריה האמריקאית, דן בסוגיות תיאולוגיות שונות, ונוגע בקשר העמוק והמכאיב בין אבות לבנים.
ג'ון איימס מספר לבנו על אביו ועל סבו כדי שיכיר את אילן היוחסין שלו, אך גם כדי להסביר את נאמנותו לשני גברים שהשקיעו את כל מרצם במאבק למען אמונותיהם המנוגדות.
סבו של איימס היה מהפעילים הקיצוניים נגד העבדות והצטרף לפשיטות הגרילה האלימות של ג'ון בראון נגד התומכים בעבדות. איימס מעריץ את הלהט הגדול של הסב הלוחם, אך יחד עם זאת מודע לנקודת המבט הצרה של חיים עד קצה גבול היכולת: "היה בו תום. לא היתה בו סבלנות אלא לפרשנויות הפשוטות ביותר של הציוויים הנוקשים ביותר… הוא בער בלהט של ודאויות ישנות ולא היה יכול לשאת את כל הסבלנות שנדרשה ממנו בעקבות בוא השלום".
אביו של איימס היה פציפיסט: "התקוות שלי הן בשלום," הוא מתריס כלפי אביו, הבוער בחיזיונות של דם ואש, "השלום הוא גמול בפני עצמו. השלום הוא ההצדקה שלו עצמו".
האירוניה הטרגית היא שהמאבק האלים נגד העבדות של הסב, והתמיכה ללא פשרות בשלום של האב לא יצרו עולם של שיוויון ושלווה.
איימס בן ה- 77 כותב את מכתב-הדרשה לבנו הצעיר בשנת 1956, תקופה בה ההפרדה הגזעית באמריקה עדיין בשיאה, והמאבק לזכויות אזרח בהנהגת מרטין לותר קינג נמצא בתחילת דרכו. סיפורו של ג'ק בוטון, בן סנדקותו של המספר, ממחיש עד כמה קצרה ידן של האמונה ושל האידאולוגיה מלהבטיח לפרט חיים שקטים של שביעות רצון.
בשונה מסבו ומאביו שלחמו למען אידאולוגיות ושאפו להסיג את גבולות התפיסות הישנות, ג'ון איימס נאמן לחיי היום-יום ופוקח עיניו כדי לדעת את יופיו של רגע חולף של חסד.
"אפשר לומר שאני הייתי בן טוב, הבן שלעולם לא עזב את בית אביו – גם כשאביו עזב," מעיד איימס על עצמו, "אני אוהב את העיר הזאת. אני חושב לפעמים על כניסה לאדמה כאן כמחווה פרועה אחרונה של אהבה."
קרן פייט הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית 