jump to navigation

אמרי לי כיצד את מסרבת ואומר לך מי את 17 במרץ 2014

Posted by Keren Fite in נשים במקרא, פורים, שירי חג מועד ונופל.
Tags: , , , , , , , , , ,
trackback

במשתה הפותח את מגילת אסתר נאמר: "והשתיה כדת, אין אונס… לעשות כרצון איש ואיש." כלומר, כל משתתף במשתה יכול לשתות על פי דרכו ולעשות כרצונו. לכאורה, המלך אחשוורוש מכבד את מנהגיו וטעמיו השונים של כל חוגג על מנת לאפשר לכולם לחגוג ביחד, למרות השוני ביניהם. בפועל, פתיחותו של אחשוורוש לרצונותיהם של נתיניו מתחילה ונגמרת בנכונות לספק להם מיני משקאות על פי טעמם. כשמלכתו, ושתי, מסרבת להופיע לפניו, ומביעה רצון שונה מאוד מרצונו, המלך מגרש אותה הופך אותה לאות ומופת.

אפשר להתייחס למגילת אסתר כאל מגילת חוק. החוק משמש כאמצעי להשלטת סדר נוכח איבוד השליטה המלכותית הבא לידי ביטוי במעשה הסירוב של המלכה, וכאמצעי ליצירת אחדות בממלכה השולטת בעמים רבים. בהקשר זה, המקרה הפרטי של ושתי המסרבת לבוא לפני המלך, הופך למקרה מייצג המשקף איבוד שליטה קולקטיבי של הגברים בנשותיהם:

לֹא עַל-הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ, עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה:  כִּי עַל-כָּל-הַשָּׂרִים, וְעַל-כָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר, בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. כִּי-יֵצֵא דְבַר-הַמַּלְכָּה עַל-כָּל-הַנָּשִׁים, לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן:  בְּאָמְרָם, הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר לְהָבִיא אֶת-וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו–וְלֹא-בָאָה

הלכה למעשה, החוק משמש כדרך לאכוף צייתנות. החוק אינו נוצר מתוך דיאלוג, אלא מהווה ציווי הנכפה על האוכלוסיה. במהלך המגילה מסתבר שהחוק הינו חסר סדר וחסר היגיון בדיוק כמו הגורל העיוור המעלה למדרגת מלכות את ושתי, משליך אותה ממעמדה ומחליף אותה באסתר. אותו גורל עיוור שמעלה את המן למעלת שר בכיר רק כדי להשליך אותו ממרום שלטונו כדי להחליפו במרדכי.

מהרגע בו נכתב החוק וספרי החוק נשלחו לכל מדינות המלך, לכל מדינה ככתבה ולכל עם כלשונו, לא ניתן לשנות את הציווי, אכזרי ככל שיהיה. הדרך היחידה לשנות את גזירת החוק היא על ידי יצירתו של חוק אחר, בדרך כלל שרירותי ואכזרי כמו קודמו.

הנעת העלילה באמצעות החוק יוצרת משחק תפקידים בלתי צפוי לפיו הסרבן המורד של אתמול הופך למחוקק של מחר. מרדכי המורד מפר פעמים את חוק המלך: בכך שהוא מסרב להשתחוות להמן, ובהמשך כשהוא לובש בגדי אבל וזועק זעקה מרה מול שער המלך. אותו מרדכי יכנס בהמשך בנעלי המן, יהפוך ליד ימינו של המלך, יקבל לידיו את טבעת המלך ויחוקק חוקים אכזריים לא פחות מחוקיו של אויבו המנוצח המן.

על הסכנות שב"כטוב בעיניך"

כאשר נותן אחשוורוש להמן את הסמכות לחוקק חוקים כנגד העם שכה הכעיס אותו, הוא אומר לו "העם [נתון לך] לעשות בו כטוב בעיניך." הרשות לעשות "כטוב בעיניך" היא רשות להתיר כל רסן, ומתן רשות להמן לפעול בהתאם לכעסו על מרדכי. רשות הרסנית המובילה לצווי שמד. במתן רשות זה מנקה עצמו אחשוורוש מידיעה ומאחריות על משמעות החוקים שיחוקק המן.

עיוורון שכזה מתרחש קודם לכן, כאשר אברהם מנקה עצמו מאחריות כלפי הגר, ומתיר לאשתו שרה לעשות לשפחתה את מה שרצונה וכעסה ינחו אותה לעשות: וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל-שָׂרַי, הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ–עֲשִׂי-לָהּ, הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ; וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי (בראשית ט"ז).

לא במקרה אמר הרמב"ן: "חטאה [שרה] אמנו בעינוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן, שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי," כי הראיה הצרה של טובתנו המיידית מנסה לרפא עוול בעוול, ומייצרת הרס.

 

not the israel my parents promised me waldman

אמרי לי כיצד את מסרבת ואומר לך מי את

אין להתפלא שבמגילה העוסקת כל כך הרבה בחקיקה ובחוקים, ישנן כל כך הרבה דמויות מורדות המסרבות לציית לחוק. בהקשר זה יש דימיון מעניין בין ושתי לבין מרדכי: שניהם מורדים בגלוי, בפומבי, כמעט בהתרסה, כנגד סמכות החוק.

בשל היותה פומבית, הסרבנים הופכים למקרה מייצג וסרבנותם הופכת לחוק החל על כלל האוכלוסיה. ושתי שמסרבת לבוא לפני המלך, משפילה אותו בעיני שריו, וסרבנותה גורמת למלך ליצור חוק החל על כלל הנשים באשר הן. מרדכי, שמסרב להשתחוות להמן, משפיל את השר הבכיר של אחשוורוש וגורם ליצירת חוק רצחני שאמור לחול על היהודים באשר הם.

בשני המקרים הסרבנות הפומבית והגלויה מסוכנת לסרבן ולקולקטיב אליו הוא משתייך. ושתי ומרדכי לא מסכנים רק את עצמם בסרבנותם, אלא את הקבוצה החברתית אליה הם משתייכים. לא במקרה המגילה לא נותנת סיבות למעשה הסירוב של ושתי ושל מרדכי. עיוורונם הסרבני משתווה לעיוורונו האכזרי של החוק.

דווקא אסתר, שאינה נתפסת כדמות סרבנית או מורדת, מצליחה לפעול בניגוד לחוק, מבלי להענש. ההבדל בינה לבין ושתי ומרדכי הוא שהיא אינה מציבה עצמה על מסלול התנגשות המתריס כנגד החוק, אלא מודעת להקשר החברתי בו היא מתנהלת, ומשתמשת בהקשר זה בחוכמה.

אסתר מפרה את צו המלך שלא לבוא לפניו ללא הזמנה. אסתר חוששת מהפרת הצו, ולכן אינה פועלת מתוך מרדנות עיוורת, אלא נערכת בקפדנות לקראת האתגר. ראשית, אסתר קובעת שלושה ימי צום ותפילה: לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם–גַּם-אֲנִי וְנַעֲרֹתַי, אָצוּם כֵּן; וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי. בהמשך, היא מתלבשת במיטב מחלצותיה כדי לפגוש את המלך. ביודעה את חולשותיו, היא מופיע לפניו במלוא יופיה, ומשהוא נכון לקבל אותה ולתת לה את מה שתרצה, היא מזמינה אותו ואת המן למשתה.

בניגוד להוראת מרדכי, האומר לה לָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ לְהִתְחַנֶּן-לוֹ וּלְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו–עַל-עַמָּהּ, אסתר ממתינה עם בקשתה, מותחת את סקרנות המלך במשך ימי המשתה, וכשהיא מציגה את בקשתה היא אינה מתחננת אלא מציגה טיעון סדור והגיוני:

אִם-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הַמֶּלֶךְ, וְאִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב:  תִּנָּתֶן-לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי, וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי. כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי, לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד; וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ, הֶחֱרַשְׁתִּי–כִּי אֵין הַצָּר שֹׁוֶה, בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ.

אסתר אינה פותחת בהאשמות אלא מסבירה כי היא פונה אל המלך בשל סכנת השמד המוטלת אל עמה. לו היה עמה נמכר לעבדות, לא היתה מטרידה את המלך בכך. כשאחשוורוש שואל מי אחראי לחוק השמד, היא מפנה אצבעה כלפי המן, ודואגת להפלילו גם בניסיון לאונס המלכה:

וְהַמֶּלֶךְ שָׁב מִגִּנַּת הַבִּיתָן אֶל-בֵּית מִשְׁתֵּה הַיַּיִן, וְהָמָן נֹפֵל עַל-הַמִּטָּה אֲשֶׁר אֶסְתֵּר עָלֶיהָ, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת-הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת; הַדָּבָר, יָצָא מִפִּי הַמֶּלֶךְ, וּפְנֵי הָמָן, חָפוּ.

מן הסתם, אסתר מודעת לקלות דעתו ולשרירות ליבו של המלך, ולדאגתו המתמדת לכבודו. היא אינה בטוחה עד כמה תצליח לגעת לליבו עם הטיעון למען חיי בני עמה, אולם היא בטוחה כי פגיעה בכבודו תגרום לו לגרש את המן מעל פניו ולחוקק מחדש חוקים המבטלים את צווי השמד.

כאשר מקבלת אסתר את טבעת המלך, ואת הסמכות לחוקק חוקים, היא ממנה את מרדכי כמחליפו של המן, והשניים מחוקקים חוקים. תחילה, החוקים קשים ואכזריים לא פחות מהחוקים שחוקקו קודמיהם, חוקים המקנים ליהודים את הרשות להרוג באויביהם הרבה מעבר לצורך בהגנה עצמית, עד כדי כך שפחד היהודים נופל על כל העמים.

בהמשך, כותבת אסתר המלכה בת אביחיל את מגילת אסתר, בה מצווים היהודים לחגוג את חג פורים, לא כחג של הרג ורצח, אלא דווקא כיְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים. חג בו אנו מצווים לראות את הזולת, להיות מודעים להקשר החברתי, ולא רק לעשות את הטוב בעינינו.

ומרדכי היהיר, שסירב להשתחוות, לומד ענווה והופך לדורש טוב ולדובר שלום [1].

 

התמונה מתוך:

Harvey Pekar and JT Waldman, Not the Israel My Parents Promised Me

[1] ניתן לפרש את הפסוק דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ, וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל-זַרְעוֹ בשתי דרכים. האחת, שמרדכי רואה רק את טובת העם היהודי. השניה, שמרדכי, מתוקף תפקידו כשר בממלכת פרס ומדי, רואה את טובת כלל תושבי הממלכה, ומתוך ראיה כוללת זו מנסה להרבות טוב ולדבר שלום.

תגובות»

No comments yet — be the first.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: