ושתי ואסתר: דימיון בין הפכים

במבט ראשון ושתי ואסתר שונות זו מזו באופן מובהק. סיפור המגילה מציג את ושתי כיפהפיה גנדרנית, המסרבת לציית למלך ומשלמת בחייה על עקשנותה. אסתר מוצגת כמי שיודעת את מקומה ואת תפקידה כאשה. היא פאסיבית וצייתנית. בפרקים הראשונים משמש הפועל "לקח" ביחס לאסתר: היא נלקחת על ידי מרדכי כבת, נלקחת אל המלך, מצייתת להוראות מרדכי. אין להתפלא כי היא "נושאת חן בעיני כל רואיה".

אלא שסיפוריהן של ושתי ואסתר דומים במבנה היסוד שלהם, וניתן למצוא מקבילות רבות בין מעשיהן של שתי הנשים. בסיפורה של אסתר המן מבקש להשמיד את העם היהודי בטענה שאינו מציית למלכות. בפועל המן הוא זה המושמד. היפוך דומה מתרחש בסיפורה של ושתי. אחשוורוש מבקש להיות השליט בביתו והמחליט על מעשיה של אשתו. את ההחלטה אחשוורוש מפרסם בכל מלכותו: "כל הנשים יתנו יקר לבעליהן", "כל איש שורר בביתו". מידת השליטה של המלך (הגבר) בביתו נמדדת במידת צייתנותה של זוגתו (האשה). בפועל, אחשוורוש שרצה לשלוט בכל, מבצע בדייקנות את הוראותיה של אסתר.

כמה פרשנויות מסבירות את סירובה של ושתי כמקרה פשוט של גנדרנות נשית. היא חשה שאינה נראית במיטבה, ולכן סירבה להופיע לפני המלך ואורחיו. פרשנות מעניינת אחרת רואה במעשה הסירוב של המלכה סוג של מרי אזרחי. ושתי ערכה משתה נשים במקביל למשתה הגברים שערך אחשוורוש. מאחורי הנהנתנות הסתתרו שיקולים פוליטיים: והיה ותתרחש הפיכה בזמן המשתה, נשותיהם של של שרי הארץ ישמשו כבנות ערובה למשא ומתן או לנקמה שתבטיח את המשך שלטונו של אחשוורוש. כלומר, ושתי אינה תמימה, גנדרנית ונהנתנית, אלא שותפה לשמירת שלטונו של המלך. אלא שאחשוורוש אינו רוצה שותפה שווה. הוא רוצה אשה שאפשר להראותה כחפץ ולהשתעשע בה. יש המפרשים את הציווי "להביא את ושתי המלכה לפני המלך בכתר מלכות להראות העמים והשרים את יפיה כי טובת מראה היא", כפשוטו. המלכה צוותה להופיע לפני עדת גברים שיכורים בעירום מלא כשהיא עונדת כתר. על פי פירוש זה סירובה של ושתי הוא מעשה של אומץ של אשה המסרבת לשמש כחפץ שעשועים.

שמה של אסתר מרמז על הסתרה. במובן מסויים אסתר מסתתרת. היא מסתירה את מוצאה מפני המלך, היא מסתירה את רצונותיה וכוונותיה. בפרקים הראשונים אסתר לומדת את סביבת הארמון ואת המלך. כאשר היא נדרשת למעשה ההצלה, היא מאמצת חלק מאסטרטגיות הפעולה של ושתי. אסתר משנה את תוכנית הפעולה של מרדכי. היא מופיעה לפני המלך בזמן המתאים לה, לאחר שלושה ימי צום, תפילה והרהור. כמו ושתי היא מארגנת שלושה ימי משתה.

אסתר אינה מסתפקת בעשיה ובהצלה, אלא שותפה גם בכתיבה ובקביעת פורים כחג לדורות: "ותכתוב אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי היהודי את כל תקף לקיים את אגרת הפורים הזאת… ומאמר אסתר קיים דברי הפורים האלה ונכתב בספר". הגמרא מספרת על מאבקה של אסתר למען הכללת סיפורה בתנ"ך: "שלחה להם אסתר לחכמים, כתבוני לדורות. שלחו לה, הלא כתבתי לך שלישים, שלישים ולא ריבעים. עד שמצאו לו מקרא כתוב בתורה…" (מסכת מגילה דף ז').

אסתר מחושבת וזהירה יותר מושתי. דרך פעולתה מעודנת ומעוררת פחות התנגדות. אולם נחישותן ועצמאותן של שתי הנשים דומות.

ארטמיסיה ג'נטילסי (1593-1652) בוחרת לצייר את הסצנה בה אסתר מפרה את צו המלך ומתייצבת מולו ללא הזמנה, תוך סיכון חייה. כאשר נכנסת אסתר בפני המלך, אחשוורוש זועם על הפרת האיסור לבוא בפניו ללא הזמנה. אסתר הרואה כעסו על פניו נבהלת ונשענת על הנערות המלוות אותה: "ותשא אסתר את עיניה ותרא את פני המלך והנה כאש בוערות מרוב החמה אשר בלבו… ותתבהל מאד ותפג רוחה ותשם ראשה על הנערה הסומכת ימינה". ג'נטילסי מן הסתם לא הכירה את הגירסה הזו המסופרת במדרש אסתר רבה, אלא את תרגום התנ"ך ליוונית שם נאמר שאסתר התעלפה בראותה את כעס המלך.

בתמונה דמותה של אסתר מוארת, ומיקום האור מושך את תשומת ליבו של הצופה אליה, והופך אותה, ולא את אחשוורוש, למוקד הציור, ובהשאלה למוקד הכח. בשונה מציורים אחרים של סצנה זו, אסתר אינה נופלת, אלא רק נשענת על נערותיה. עיניה עצומות למחצה במה שעשוי להראות כהצגת חולשה מתוזמנת היטב, ולאו דווקא בהלה ואיבוד שליטה.

אחשוורוש נשען קדימה בעניין, נמשך אל אסתר, המשחקת את תפקיד חייה כעלמה במצוקה. צוארה החשוף והמואר מרמז על האירוטיקה והפיתוי השזורים בסיפור המגילה.