אמא אחת מופיעה במגילת אסתר: זרש אשת המן. הפעם הראשונה בה אנו פוגשים בה היא כאשר המן חוזר אל ביתו לאחר ליל המשתה הראשון שארגנה אסתר עבור אחשוורוש ויד ימינו ראש השרים. בשלב זה, המן אינו משער שאסתר מכינה את הקרקע לקראת הפלתו, והוא מבושם מן הכבוד שזכה לו ויוצא שמח וטוב לב בדרכו הביתה. אלא שאליה וקוץ בה. בדרכו נתקל המן במרדכי העומד בשער המלך. עומד ומסרב להשתחוות בפניו.
חמתו של המן בוערת, וכמו כל אדם כועס שמכבד את עצמו, הוא מכנס את אנשי שלומו, כדי שיעזרו לו להוסיף שמן למדורה, כדי שיאמרו לו שהוא צודק.
וַיָּבוֹא אֶל-בֵּיתוֹ; וַיִּשְׁלַח וַיָּבֵא אֶת-אֹהֲבָיו, וְאֶת-זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ. וַיְסַפֵּר לָהֶם הָמָן אֶת-כְּבוֹד עָשְׁרוֹ, וְרֹב בָּנָיו; וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ וְאֵת אֲשֶׁר נִשְּׂאוֹ, עַל-הַשָּׂרִים וְעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר, הָמָן–אַף לֹא-הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם-הַמֶּלֶךְ אֶל-הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר-עָשָׂתָה, כִּי אִם-אוֹתִי; וְגַם-לְמָחָר אֲנִי קָרוּא-לָהּ, עִם-הַמֶּלֶךְ. וְכָל-זֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי: בְּכָל-עֵת, אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת-מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי–יוֹשֵׁב, בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ. וַתֹּאמֶר לוֹ זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וְכָל-אֹהֲבָיו, יַעֲשׂוּ-עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה, וּבַבֹּקֶר אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְיִתְלוּ אֶת-מָרְדֳּכַי עָלָיו, וּבֹא-עִם-הַמֶּלֶךְ אֶל-הַמִּשְׁתֶּה שָׂמֵחַ; וַיִּיטַב הַדָּבָר לִפְנֵי הָמָן, וַיַּעַשׂ הָעֵץ.
עניין תמוה המשפט וַיָּבֵא אֶת-אֹהֲבָיו, וְאֶת-זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ. וכי לא אהבה אותו אשתו? וכי לא גרה בביתו, והיה צריך להזמין אותה אליו? פרשנים מסבירים כי המן נהג כדרך המלך אחשוורוש, וזרש אשתו היתה כלואה בהרמון הנשים, משם זימן אותה אליו.
המן פותח ומספר על עושרו שנמנה בנכסים ובבנים, על הכבוד הגדול שחלק לו המלך שהפך אותו לשר בכיר ונישא על כל השרים, ועל ההזמנה שניתנה רק לו למשתה המלכה עם המלך. אלא שהמן אינו מסתפק רק בזה. הכבוד שהוא זוכה לו הוא משענת רצוצה להשען עליה. כבוד שברירי שיש לאשש אותו בכל יום ובכל שעה, וכל דבר פעוט, אפילו אדם העומד בשער ואינו משתחווה, הופך לקוץ מכאיב, לסיכה אכזרית המפוצצת את בלון האויר החם של הכבוד.
לפי תחושתו של המן, כל הכבוד אינו שווה דבר, כל עוד מרדכי יושב בשער העיר ומסרב להשתחוות ולהכיר בכבודו של המן: וְכָל-זֶה, אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי: בְּכָל-עֵת, אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת-מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי–יוֹשֵׁב, בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ
זרש, שכנראה יודעת את לב בעלה יותר ממה שיודע הוא את עצמו, מציעה להמן: יַעֲשׂוּ-עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה, וּבַבֹּקֶר אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְיִתְלוּ אֶת-מָרְדֳּכַי עָלָיו, וּבֹא-עִם-הַמֶּלֶךְ אֶל-הַמִּשְׁתֶּה שָׂמֵחַ
כי הרי במגילה הספוגה הילולת שיכורים והרמון מלא נשים שנועדו לענג את המלך וגחמותיו, ראוי שהכבוד יהיה מיוצג על ידי סמל פאלי מפואר כמו עמוד תליה בגובה חמישים אמה.
אלא שאז נודדת שנת המלך, והוא קורא בדברי הימים ונזכר כי איש אחד הציל את חייו מבגתן ותרש שזממו להרעילו. והאיש הזה מעולם לא קיבל כגמולו. המלך ההולל, שעד כה לא עשה מעשה הגון אחד, מחליט להשיב לאיש הזה כגמולו. ומשום שהמלך לא מחליט דבר בכוחות עצמו, גם הוא מזמן יועצים.
כאשר המן נשאל מַה-לַּעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ רדיפת הכבוד מעוורת את עיניו. כשהוא משוכנע שלבטח המלך מתכוון אליו, מציע המן לעשות את כל אשר הוא חפץ שיעשה לו. לגודל הזוועה מסתבר לו שמה שביקש ינתן למרדכי.
כאשר חוזר המן, אבל וחפוי ראש, אל ביתו ומספר את אשר קרה לו מזהירה אותו אשתו כי אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא-תוּכַל לוֹ–כִּי-נָפוֹל תִּפּוֹל, לְפָנָיו
אפשר לקרוא את דבריה של זרש כאמירה אנטישמית הרואה ביהודי תככן שבכוחו להשתלט על המלך במרמה ולהפיל את כל מי שבדרכו. לעומת זאת, אפשר לקרוא את דבריה של זרש כדברי אזהרה. יתכן שזרש מודעת לכך שהכבוד הגדול בו זכה המן מעוור את עיניו מלראות את האשליה הטמונה במעמד גבוה, ואת ארעיותם של הדברים. זרש רואה בצלילות את מהלך ההתרחשויות לפיו עלייתו של האחד כרוכה בהכרח בנפילתו של האחר. כשם שעלייתה של אסתר כרוכה בנפילתה של ושתי, כך עלייתו המסתמנת של מרדכי כרוכה בנפילתו של המן.
אלא שהאזהרה מגיעה מאוחר מידי. המן מוזמן אל המשתה השני של אסתר, שם הוא מוצג כאוייבה וכאוייב עמה ונגזר עליו להתלות על אותו עמוד תליה שהכין עבור מרדכי: הִנֵּה-הָעֵץ אֲשֶׁר-עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי אֲשֶׁר דִּבֶּר-טוֹב עַל-הַמֶּלֶךְ עֹמֵד בְּבֵית הָמָן–גָּבֹהַּ, חֲמִשִּׁים אַמָּה; וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, תְּלֻהוּ עָלָיו. וַיִּתְלוּ, אֶת-הָמָן, עַל-הָעֵץ, אֲשֶׁר-הֵכִין לְמָרְדֳּכָי
זרש חכמה דיה כדי לראות נכונה את הכיוון אליו מתפתחים האירועים, אך קצרה ידה מלהציל את בני משפחתה. בהמשך המגילה, לא רק המן נתלה אלא גם בניו: וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי-הָמָן, יִתְלוּ עַל-הָעֵץ. ואחרי הנקמה הגדולה הזאת של מחיקת האיש ויוצאי חלציו, אחרי ההוצאה להורג של בעלה ושל בניה, נעלמת זרש מן המגילה.
קרן פייט הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית 