jump to navigation

למנוע את האונס הבא: איך לדבר עם בני ובנות נוער על הטרדות מיניות 25 בדצמבר 2013

Posted by Keren Fite in פמיניזם בנעלי בית.
Tags: , , , , , , , , , , ,
trackback

13 נערים בגילאי 12-14 נעצרו בחשד לאונס נערה בת 12 בשטח בית ספר. "אנחנו המומים," אומרים ההורים, ומספרים עד כמה זה לא מתאים לילד שלהם. "מדובר בבני טובים," מספרים לנו עורכי הדין, ומוסיפים וקובעים "הם ממש ילדים, צריך לטפל בזה בפן החינוכי."

ושוב אנחנו שומעים שהם בני טובים, והיא למעשה רצתה את זה.

הרבה דיו נשפך בהסברים על החשיפה המתמדת לתכנים אלימים ומיניים בתוכניות טלביזיה ובקולנוע, אבל האתגר הגדול בתודעה הפמיניסטית הוא היכולת לממש אותה בחיי היומיום, ועוד יותר מכך למנוע את האונס הבא. כי כשמדובר בילדים שלנו, אנחנו לא רוצים להגיע למצב של הטרדה מינית או אונס.

דברו איתם

הסטטיסטיקה אומרת שברוב מקרי האונס וההטרדה המינית הפגיעה מגיעה מידי אדם מוכר, אדם שהנער או הנערה מכירים. ולא במקרה אני מדברת בלשון זכר ונקבה. רוב נפגעי הטרדות מיניות הן נפגעות, אך מיעוט מתוך נפגעי האונס הם נערים, ולכן חשוב לדבר עם בני ובנות הנוער, ולא לקיים את השיחה רק עם הנערות. בכל מקרה של הטרדה מינית יש לפחות שניים, והמציאות לא תשתנה אם נדבר רק עם הנערות.

התחלנו לדבר על הטרדות מיניות כשילדי הבית היו צעירים מאוד. התכנים של השיחה הפכו מורכבים ומפורטים לאורך השנים, לפי גיל הילדים ולפי ההקשר. מה שחשוב בעיני בשיחות מהסוג הזה הוא שיהיו ישירות ומפורשות, ושיגעו בדוגמאות רלוונטיות מתוך חיי היומיום של הילדים, ולא יסתפקו בהתייחסות כללית למקרים רחוקים שקורים לאנשים אחרים ששומעים עליהם בחדשות.

כשלוחם-האור היה בן 8, ועמד לצאת למחנה נוער בפעם הראשונה, נסיעה שכללה לינה בשטח, ההכנות לטיול כללו גם שיחה בנושא הטרדה מינית.

– אני רוצה לדבר איתך ילד, אמרתי בענייניות, מנתקת אותו לרגע ממהומת אריזת הציוד, כשאתה הולך לשירותים או למקלחת, שים לב אם מישהו נכנס ביחד איתך.

– למה שמישהו ירצה להכנס איתי לשירותים? הוא שאל בפליאה.

– כי לפעמים יש נערים שנמשכים לנערים אחרים, זה יכול להיות מישהו שאתה מכיר מהשכבה, זה יכול להיות מדריך.

– אבל מה הם רוצים לעשות איתי בשירותים? הוא תלה בי עיניים גדולות, תמהות.

– אולי לגעת בך, אולי לעשות דברים אחרים. מה שחשוב הוא שאם זה קורה, שתדע שזה בסדר גמור לצעוק, להגיד לא, ולברוח החוצה מהשירותים, או מהמקלחות. ואם זה קורה, תגיד למי שנמצא בחוץ, למדריכים אחרים, אל תשמור את זה בשקט, אמרתי, ותתקשר מיד הביתה, ונבוא לקחת אותך

כשגיליתי שבבית הספר של מלכת-השמים משחקים משחקי אמת או חובה, שאלתי מה עושים במשחקים האלה.

– שום דבר מיוחד אמא, זה סתם בשביל צחוקים, היא ענתה

– כן, אבל לפעמים יכולים לבקש שתנשקי משהו, ואת לא תרצי, אמרתי, משהו כזה קרה?

– לא! היא אמרה, מה פתאום?

– כי לפעמים ילדים וילדות בגיל שלכם מסתקרנים ורוצים לנסות דברים. חשוב לי שתדעי שמותר לך להגיד לא. זה בסדר. ואם צוחקים עליך או אומרים שאת חייבת, זה בסדר לומר לא, ולהתקשר הביתה, וללכת משם

לפני מסיבות כיתתיות, לפני שהיא יוצאת לישון אצל חברה, אני מוודאת שהבנות ישנות בנפרד מהבנים, ומזכירה:

– יכול להיות שמישהו יתקרב אליך בלילה. זה יכול להיות ילד מהכיתה, או אח או אבא של הילדה, אולי חבר מבוגר שנמצא שם. אם זה קורה, תגידי לא, תצעקי, אל תשארי בשקט, ותתקשרי הביתה

– מה זאת אומרת יתקרב, כאילו ישן לידי? היא שואלת

– זה יתחיל בהתקרבות, אני עונה, אבל אז הוא ינסה לגעת בך. אולי בהתחלה זה יהיה מסקרן, אולי אפילו נעים. לגוף יש דרך להגיב עוד לפני שהראש שלך יבין מה קורה. ועדיין, אם זה קורה, גם אם היה נעים בהתחלה, ברגע שאת לא רוצה תגידי לא! ותלכי משם. ובכלל, הוספתי, לדעתי את צעירה מכדי לדעת באמת אם את רוצה יחסים פיזיים. יש לך עוד שנים ארוכות בשביל לפתח יחסים עם בנים. לא חייבים להתחיל בגיל 11 גם אם אתם סקרנים.

השיחה עניינית לחלוטין, ונטולת הגדרות טוב ורע. זה לא דיון אינטלקטואלי או מוסרי. זה גם לא דיון להעלאת מודעות פמיניסטית. זו שיחה תכליתית עם הנחיות ברורות בנוגע למה לעשות אם מישהו נוגע בך, ואיך לזהות את הסימנים המקדימים ולברוח לפני שזה מסתבך.

תבעטי לו בביצים

יש ויכוח האם במקרים של הטרדה מינית או אונס הקורבן צריך להתנגד בכח, או לחילופין לשמור על חייו במצבי איום. אם נחזור לסטטיסטיקה, מקרים של הטרדה מינית ואונס על ידי אדם קרוב ברוב המקרים לא מתרחשים בהקשר של איום פיזי על חיי הקורבן. האיום במקרים כאלו הוא על שמה הטוב של הקורבן בנוסח, "אנחנו נספר לכולם," או דרישת אתנן בתמורה לקירבה לחזקים ולמקובלים. דווקא במקרים כאלו, לעיתים בריחה אינה אפשרית, והתנגדות פיזית מאפשרת אמירה ברורה של לא! גם כשהמילים לא שם כדי לעזור. צעקה ודיבור מוציאים את הקורבן ממעמד אשם ומתבייש נוסח "היא רצתה את זה," אל מעמד של נביא מוכיח בשער המצביע על התועבה, מוציא את המעשה המגונה אל האור, מצביע אל התוקף ומציג אותו בדיוק כפי שהוא: אלים, תוקפני וחסר כל הצדקה.

Rape of Tamar Eustache Le Sueur 1640 במצב מיידי של איום בו התוקף לא מקבל לא בתור תשובה קבילה, מותר גם לעזוב את דרכי הנועם והשכנוע, ולומר אמירה נחרצת במעשים: להרביץ או לברוח. אנחנו לא מעודדים אלימות, ובדרך כלל ממליצים על בריחה מאשר על קרב אגרופים עם התוקף, אבל בשיחות על הטרדה מינית (או כל הטרדה גופנית אחרת), אלימות היא גם תשובה אפשרית, כשכל האמצעים האחרים כשלו. בהקשר זה מלכת השמים למדה שיעור חשוב כבר בגן.

ר' חווה תקופה של שריטות. הוא תקף בעיקר את הבנות. מלכת-השמים (שהיתה אז בת 3) החלה לחזור הביתה עם פסים אדומים לאורך לחייה. שריטות חדשות עיטרו את פניה, עוד לפני שהישנות הספיקו להגליד.

מה לא ניסינו? הגננות הסבירו לילד שלא מרביצים ולא שורטים, יצרו עבורו "פינת כעס", מקום בו מותר להרביץ לכריות ולפרוק את הכעס בדרך לא מזיקה, ביוזמתי נכללו עבודות יצירה המאפשרות הפעלה מוטורית של האצבעות המדמה שריטה. ולמרות כל ההסברים והיוזמות, הילד המשיך לשרוט.

אחרי כמה שבועות של ניסיונות כושלים להתמודד עם התוקפנות בדרכי שלום, מלכת-השמים ואני יזמנו פגישת חמ"ל. "כשהוא בא לשרוט אותך, אל תבכי", אמרתי, "עשי לו כואב". הילדה התבוננה בי בשקט. "יש לו תלתלים יפים וארוכים", הזכרתי לה, "תתפסי אותם ותמשכי", אמרתי, "ואם הוא ממשיך לשרוט, תבעטי לו בביצים". מלכת-השמים חייכה.

בצהרי יום שישי באותו השבוע היא ניגשה לאבא שבא לאסוף אותה מהגן, ודיווחה בקולי קולות ובגאווה גדולה: "אבא, ר' בא לשרוט אותי ואני תפסתי אותו בשערות ומשכתי בדיוק כמו שאמא הראתה לי".

ומאז שוב לא שרט אותה אף ילד.

אבל איך אני אדע שזה לא בסדר?

יש לנו כלל אצבע בבית שנותן הכוונה טובה בנוגע למה שבסדר ולא בסדר. אם אתה עושה משהו אותו יש לך צורך להסתיר כי את מתביישת זה סימן שלא צריך לעשות את זה. בשונה מרצון לגיטימי לפרטיות, כל דבר המתקיים רק במחשכים, שאינך רוצה שתזרח עליו השמש ואינו יכול להתקיים באור, כי את מתביישת בו, מוטב שיגווע וימות מאשר יגדל ויזדהם ויצבור מוגלה.

חינוך למודעות מינית לא מתחיל בגיל 12-13 אלא בגילאים מוקדמים הרבה יותר. התרבות שלנו ספוגה אלימות ומיניות בכל פינה: בשלטי פרסומת בדרכים, בפרסומות בטלביזיה, בקליפים של מוסיקה, בתוכניות בערוץ הילדים, בסרטי קולנוע. אני לא מאמינה בהגבלות גלישה במחשב, ובהמנעות מצפיה בחדשות. אני גם לא מאמינה בהפרדה גורפת בין בנים לבין בנות. אני מאמינה בדיאלוג ובפיתוח מודעות. אני צופה איתם בתוכניות השונות, כולל מהדורת החדשות, ומדברת איתם על התכנים. בכל קיץ מתקיימת אצלנו בבית שיחה על ביגוד חושפני ודיוני עומק על מי קובע מה זה יפה, והאם באמת נשים הולכות בביגוד חשוף "כי חם," כי הן נהנות מהמבטים המעריצים, או כי זה מה שהאופנה "דורשת." הדיאלוג אינו חד-פעמי אלא מתמשך, וראוי שיהיה מתמשך, כי מודעות היא דבר הדורש טיפוח ותחזוקה.

 

*התמונה: אונס תמר של יוסטש לה סור ( Eustache Le Sueur)

ספר שמואל מספר על אונס תמר בת דוד. לאחר שאונס אותה אחיה-למחצה, תמר אינה אוספת חרפתה וחיה בבושה ובדממה, אלא יוצאת אל הרחוב וזועקת, מוחה על העוול שנעשה לה: וַתִּקַּח תָּמָר אֵפֶר עַל-רֹאשָׁהּ, וּכְתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלֶיהָ קָרָעָה; וַתָּשֶׂם יָדָהּ עַל-רֹאשָׁהּ, וַתֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְזָעָקָה (שמואל ב', י"ג, י"ט).

תגובות»

No comments yet — be the first.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: