אשת חיל היא נסיכה כלואה

"את חייבת לקרוא את הספר הזה," אמרה לי החברה שהשאילה לי את "אשת חיל" של ליהיא לפיד, "הוא תופס את כל הרגעים הקשים שאף אחת לא מדברת עליהן," היא הוסיפה, "ממש מצאתי את עצמי בתוך מה שהיא כותבת".

לפיד כותבת על אשה המחליטה להפוך לאם, ומתארת את תהליך ההתפקחות הקשה והכואב שהחלטה זו מביאה. הכתיבה בגוף ראשון, המזכירה מאוד את סגנון הכתיבה של לפיד בטור הקבוע שלה בעיתון, יוצרת את הרושם שמדובר בסיפור אוטוביוגרפי. אלא שבפועל, לפיד מצליחה להמנע מהסגרת פרטים אישיים יתר על המידה על המשפחה הידועה אליה היא משתייכת, ומתאמצת לספר סיפור אוניברסלי שיחשוף את השקר הגדול של האמהות המאושרת.

בתוך סיפורה של "אני" המספרת את הסיפור, משולב סיפורה של "הנסיכה", שהיא חברתה של אני-המספרת, ובו זמנית דוגמה למודל הפנטזיה המושלמת של נישואים ואמהות, מודל שמתנפץ לנגד עינינו תוך כדי קריאה. הקטעים ממכתבי הקוראות הנאמנות של טורה השבועי של לפיד, קוראות המספרות לה עד כמה היא נוגעת בחייהן ועד כמה היא מספרת את האמת שאיש אינו מעז להוציא אל האור, רק מחזקים את המגמה להפוך את הספר לסיפורה של כל-אשה.

מה שמעורר תמיהה ב"אשת חיל" אינו האופן המשועשע בו לפיד מתארת את תהליך התדרדרותה של אשה רווקה מאנדיווידואל עצמאי בעל יכולת מקצועית וחברתית, ליצור חסר רצון עצמי המקריבה את כל כולה למען ילדיה ובעלה: "היא מעולם לא חשבה שתהיה אשת איש ואמא במשרה מלאה, הרי לא בשביל זה היא למדה, היא מסוגלת להרבה יותר". סגנון כתיבה הומוריסטי שמסתיר כעס וכאב מאפיין נשים הכותבות על קשיי האמהות.

מה שמעורר תמיהה ואכזבה היא העובדה שלפיד כועסת בעיקר על עצמה, על כך שהקריבה לשווא, על כך שהזניחה את עצמה ואת בן זוגה, ויותר מכך על כך שלא הגשימה את האגדה: "הקרבתי בלי לשאול אם משהו צריך את כל ההקרבה הזאת בכלל. ונתתי בלי שבדקתי אם משהו אכפת לו בכלל מכל הנתינה הזאת. כי היה לי ברור שאני יודעת מה כולם צריכים. כי החלטתי שאני יודעת מה צריך לתת, ומה הילדים שלי צריכים, ומה הבעל שלי צריך… נאבקתי להספיק ולעשות ולתת את כולי, בלי שמישהו ביקש, בלי שהעזתי לבקש עזרה, בלי להתפנק, בלי להעמיד את עצמי בראש סדר העדיפויות, וקיוויתי והאמנתי שיום אחד זה יקרה. שיום יבוא וכולם יבינו, וכולם ירכינו ראש בהערצה".

לרגע היא לא עוצרת את המרוץ המטורף אל היעד הנכסף של אושר ועושר, ועוד יותר מכך היא לא מעלה בדעתה אפשרות שאולי יש סיפור אחר, ולא רק סיפור אחד אלא הרבה סיפורים, ואיתם דרכים שונות ומגוונות להיות מאושרת. באגדה של ליהיא לפיד יש רק דרך אחת להיות מאושרת, והדרך הזאת מתגשמת על ידי מימושו של פוטנציאל אישי ערטילאי, בשילוב הגשמה מלאה של אגדת הנסיך על הסוס הלבן.

גם אחרי שלפיד מגיעה לתובנה ש"זה אדיוטי לבזבז את החיים האלה, את הסיבוב היחיד שלי בלונה פארק המוטרף הזה של החיים, בלדאוג שהדברים יהיו כמו שצריך. כי אין כמו שצריך," עדיין היא מחוייבת "לא להכנע למשחק הזה… היא תילחם בגבולות הסיפור, היא תשנה את הסוף. כי היא האמינה באושר ועושר גם אחרי סוף הסיפור." ובסופו של דבר "אושר ועושר" אינו מגולם בילדים, או בהצלחה מקצועית. "אושר ועושר" בא לידי ביטוי בהחזרת "הנסיך" הביתה, לא כאבא, אלא כבן-זוג אוהב, כמו שהיה לפני פרוץ הילדים אל חייהם: "הזמנתי אותו לצאת לא כמו זוג ותיק שסוחב שקים של מידע על הגב, שיודע הכל אחד על השני, אלא כמו איש ואישה שרוצים להכיר אחד את השני… למזלי הגדול הוא הסכים לצאת איתי לדייט".

ובמובן זה "אשת חיל" אינו מחדש דבר. תילי תילים של מילים נשפכו על הדרישות הסותרות של בית ושל קריירה, על העובדה שלמרות שנדמה שהמהפיכה הפמיניסטית הסתיימה ואפשר כבר להפסיק לשרוף חזיות, עדיין יש פערים בלתי ניתנים לגישור בין "הפוטנציאל" לבין מימושו של אותו פוטנציאל במציאות.

הקושי עם "אשת חיל" אינו בנושא עליו בחרה לפיד לכתוב. הרי תילי תילים של מילים נשפכו על אהבה, ועדיין יש ספרים נפלאים הנכתבים בנושא. האכזבה נובעת מכך שלא רק שליהיא לפיד לא מביאה בשורה חדשה לנושא ישן, ושבדרך כתיבתה אין עומק ומשמעות מעבר למה שכבר ידוע, אלא שמסקנתו של הספר שמרנית להחריד.

כמו הנסיכה באגדות, לפיד מגדירה את עצמה כאדם שלם רק אם היא חלק מזוג, רק אם היא נחשקת ונאהבת על ידי גבר. בכך היא מנציחה את חוקי האגדה הבלתי-מציאותיים ולא משנה דבר. הנסיכה אולי למדה לכתוב ספרים ולכעוס על קשיי חייה, אבל נותרה כלואה בארמון.

התמונה: מתוך הספר "משפחה מיידית" (1990) של סאלי מאן. מאן מצלמת את ילדיה ברגעים שונים המשקפים את פניה השונות של הילדות. הילדים מצולמים בעירום (מה שגרם סקנדל בזמן פירסום הספר והצגת התמונות בתערוכות), לעיתים רגועים, מחייכים, מלאכיים, לעיתים פצועים, כועסים או בוכים. מאן אינה מהססת להציג את יחסיה המורכבים עם ילדיה באמצעות הריחוק שמאפשרת עדשת המצלמה. חלק מהתמונות מבויימות ומהוות מעין "תמונה חיה" המשקפת אידיאלים של אימהות ושל ילדות ופרשנויות מחייכות או נושכות של אידיאלים אלו.