בשנת 2006 נשפטה והורשעה סקינה מוחמדי אשטיאני בעוון ניאוף. עונשה של אישה נואפת באירן הוא מוות בסקילה. מאוחר יותר הואשמה אשטיאני גם בסיוע לרצח בעלה, ונשפטה לעשר שנות מאסר. עורך דינה, ובהמשך ילדיה, פנו אל הקהילה הבין לאומית וביקשו תמיכתה בהצלת חייה של אמם מהעונש האכזרי. התהודה הבין לאומית שנוצרה בעקבות הפניה, העלתה שוב לתודעה את מצבן העגום, משולל הזכויות, של הנשים באירן.
"הם חושבים שהם יכולים לעשות כל דבר לנשים במדינה הזו", אמרה אשטאני בראיון לעיתון הגרדיאן שבוצע באמצעות מתווך, "מבחינתם, ניאוף חמור יותר מרצח – אבל לא כל סוגי הניאוף: גבר שנאף עשוי להתחמק מעונש מאסר, אבל אשה שנאפה זה סוף העולם מבחינתם. זה קורה משום שאני חיה במדינה שבה לנשים אין זכות להתגרש מבעליהן ונשללות מהן כל זכויותיהן הבסיסיות".
אשטיאני משתייכת למיעוט האזרבייג'ני ואינה דוברת פרסית כהלכה. במהלך ההליכים המשפטיים לא נכח מתרגם: "כשהשופט הקריא את גזר הדין, בכלל לא הבנתי שאני אמורה להיסקל למוות, כי לא הבנתי מה פירוש המילה 'רג'ם'. הם דרשו ממני לחתום על גזר הדין שלי, ואכן עשיתי כך. רק אחרי כן, כששבתי לבית הסוהר שותפותיי לתא הסבירו לי שזו משמעות המושג – התעלפתי מיד".
עורך דינה וילדיה טענו כי אשטיאני הוכתה ועונתה עד אשר הודתה בפני המצלמות במעורבות ברצח בעלה ובאשמת הניאוף. ישנן שמועות לפיהן בית המשפט ימתיק את גזר דינה של אשטיאני ממוות בסקילה למוות בתליה.
סיפורה של אשטיאני הוא בין הסיפורים הבודדים של נשים שנגזר עליהן עונש מוות בסקילה, וקולן נשמע וסיפורן נודע. רוב הנשים נסקלות ונקברות, ובכך נעלמות, וקול העוול הנורא מושתק. סיפור דומה שאף זכה לעיבוד ספרותי וקולנועי הוא סיפור סקילתה של סוראיה M שנחשף על ידי פריידון סאהבג'ם, עיתונאי ממוצא אירני. הספר נאסר להפצה באירן בשל ביקורתו החריפה על מערכת המשפט האירני, והמחאה שהוא מביע נגד שלילת זכויות נשים באירן, אך הפך לרב מכר במערב, ובהמשך עובד לסרט באותו השם.
המשך הרשימה כולל ספוילרים, ואינו מומלץ לבעלי לב חלש או קיבה רגישה.
סאהבג'ם ביקר באירן וסיקר את השפעת משטר האייטולות על האוכלוסיה באירן. במהלך נסיעותיו, מכוניתו התקלקלה בכפר קטן בהרים. בזמן שהוא מחכה לתיקון מכוניתו, אשה מזמינה אותו בחשאי אל ביתה. האשה, זהרה חאנום, מספרת לו את סיפור סקילתה של אחייניתה.
סוראיה מנוצ'רי נישאה בנישואי שידוך בגיל 14 (כן, קראתם נכון). במהלך שנות נישואיה ילדה 9 ילדים. בהגיעה לגיל 35 מאס בה בעלה וביקש לשאת לו אשה חדשה… בת 14. על פי חוקי השריעה, שהפכו לחוק מדינה עם עליית חומייני לשלטון, ריבוי נשים מותר באירן. אלא שבעלה של סוראיה לא רצה לפרנס שתי נשים ושתי משפחות, וסירב להשיב לה את דמי המוהר שלה.
הסרט מתאר את מהלך המאורעות שמוביל לסקילתה של סוראיה, ואת שיתוף הפעולה של אנשי הדת ומנהיגי הכפר בהרשעתה של אשה חפה מפשע. מעבר למחאה על אפליית הנשים, הסרט מוחה על השימוש הציני שנעשה בחוקי הדת ובמעשי האכזריות שנעשים בשם אלוהים.
חלק משמעותי בסרט מוקדש לסקילה עצמה, וממחיש עד כמה מדובר בהוצאה להורג אלימה ואכזרית. על פי המנהג, אשה שהורשעה בניאוף נקברת באדמה עד למתניה. ידיה נקשרות מאחור, וגברים משליכים עליה אבנים עד למותה. חל איסור להשליך אבנים גדולות שעשויות לגרום למוות מיידי. מותן של הנשים הנסקלות הוא איטי ומייסר, ונגרם לרוב מפגיעות ראש חמורות. אשה נואפת נתפסת כמי שפגעה לא רק בכבוד בעלה, אלא בכבודם של כל הגברים בכפר. על מנת להשיב את כבודם, כל הגברים שותפים לסקילה, כולל אביה ובניה הבוגרים של סוראיה.
עולמן של הנשים מתואר כעולם חסר זכויות ומוגבל, עולם קפקאי ללא מוצא. ויחד עם זאת הנשים המוסלמיות אינן מוצגות כחסרות ישע או פאסיביות. סוראיה עומדת מול בעלה ומסרבת להסכים לגירושים שיותירו אותה ואת בנותיה ללא פרנסה, וידרדרו אותה לחיי זנות. דודתה נפגשת בסתר עם העיתונאי, ומביאה לכך שסיפור העוול הנורא והמוות האכזרי של אחייניתה לא יושתק, אלא יסופר ויוודע בעולם. למעשה, הספר והסרט הם העדויות היחידות לקיומה של סוראיה. כותרות הסיום של הסרט מציגות תמונה יחידה שלה מגיל 9, ומספרות כי מנהג הסקילה עדיין ממשיך להתקיים באירן ובאיזורים מסויימים באפריקה. באמצעות קולות הנשים, הסרט מביע ביקורת חריפה על קנאות דתית ועל ניצול לרעה של האמונה (ואיצטלה של אמונה) כדי לקדם אנטרסים אישיים ולהכשיר שלילת זכויות נשים.
הסרט ריאליסטי מאוד, ועל פי דרישתו של סהאבג'ם צולם בפרסית על מנת לשקף בצורה אותנטית ככל הניתן את המתרחש באירן. מזעזעת עוד יותר מהסקילה הגרפית המתוארת בסרט היא העובדה שמנהג סקילת נשים עדיין רווח באירן ובאיזורים מסויימים באפריקה, ועל כך יעיד המקרה של סקינה מוחמדי אשטיאני. ההבדל הוא, שכמו דודתה של סוראיה, שבאומץ נדיר שברה את קוד השתיקה ומרדה בקבלה הפאסיבית של היחס האכזרי לנשים, עורך דינה וילדיה של אשטיאני פנו אל הקהילה העולמית באמצעות האנטרנט.
ביולי 2012 פירסם אמנסטי דיווח לפיו גזר דינה של אשטיאני עדיין עומד בעינו, למרות המחאה הבין לאומית בעניינה. עורך דינה, ג'אביד הוטן כיאן, נכלא ועונה, ומרצה עונש מאסר בכלא משום שתמך במאבקה נגד גזר הדין, ועזר לילדיה לפרסם את סיפורה ולגייס את הקהילה הבין לאומית.
קרן פייט הַנְשָׁמָה מִילּוּלִית 