חודש טבת הוא העשירי במניין החודשים שנספרים מחודש ניסן. מקור השם טבת מאכדית ומשמעו "החודש ששוקעים בו". חודש טבת הוא חודש גשום, ויתכן כי הבוץ והשלוליות המתלווים לגשמים הם המקור לשם. ראש חודש טבת חל בסופו של חג חנוכה. יש הטוענים שמשמעות השם טבת היא מלשון טוב, הטבה. ראש החודש המואר בנרות (שמונה נרות חנוכה אותם מדליקים בסוף החג) בשילוב עם היום המתארך והולך לאחר מועד היפוך החורף הם סימנים לחודש של ברכה וטוב.

חודש טבת הוא גם חודש של תענית. תענית י' בטבת מציינת את תחילת המצור של נבוכדנצר על ירושלים, מצור שבסיומו נחרב בית המקדש הראשון. מבין התעניות שנקבעו לזכר חורבן בית המקדש ט' באב המציינת את חורבן בית המקדש הראשון והשני היא הידועה ביותר.

ירמיהו מנבא החל מהשנה ה- 13 למלכות יאשיהו ועד חורבן מלכות יהודה בידי הבבלים. תחילת המצור על ירושלים, אותו המצור שמצויין בתענית י' בטבת, מוזכר בספר ירמיהו: וַיְהִי בַשָּׁנָה הַתְּשִׁעִית לְמָלְכוֹ, בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, בָּא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל הוּא וְכָל-חֵילוֹ עַל-יְרוּשָׁלִַם, וַיַּחֲנוּ עָלֶיהָ; וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק, סָבִיב (ירמיהו נ"ב, ד')

devora-the-judge akronick בנבואותיו מוחא ירמיהו כנגד פולחן ריק מכל תוכן, שמסתיר מאחוריו עושק, ביזה וניצול חברתי: הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל: הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר… וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה (ירמיהו ז', ח'-י')

ההתעלמות הבוטה מצדק חברתי תוך אמונה עיוורת בטקסי פולחן מאפיינת גם את חורבן הבית השני. על חורבן הבית השני אמר רבי יוחנן: "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה" (משלי, כ"ח, י"ד) – על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים"

הסיפור על קמצא ובר קמצא הוא סיפור על הלבנת פנים ועלבון, שמוביל לזעם עיוור ולחורבן:

מעשה באדם אחד, שהיה לו חבר ושמו קמצא, והיה לו שונא ושמו בר קמצא. עשה (אותו האיש) סעודה. אמר לשמשו: לך הבא לי את קמצא ידידי. הלך (בטעות) והביא את בר קמצא (שהיה שונאו של אותו האיש). בא (אותו האיש לסעודה) ומצא את בר קמצא יושב.

אמר לו (אותו האיש): הלוא אני ואתה שונאים. מה אתה עושה כאן? קום וצא! אמר לו (בר קמצא): הואיל וכבר באתי הנח לי, ואתן לך את דמי אכילתי ושתייתי. ענה לו: לא! אמר לו: אתן לך חצי מעלות הסעודה. ענה לו: לא! אמר לו: אתן לך את עלות הסעודה כולה. ענה לו: לא! אחזו בעל הסעודה בידו והוציאו. אמר (בר קמצא): כיוון שהיו חכמים בסעודה ולא מחו בבעל הסעודה, סימן שנוח להם המעשה. אלך ואלשין עליהם לפני לקיסר.

הלך ואמר לקיסר: מרדו בך היהודים! אמר לו (הקיסר): מי אמר? (הצג הוכחה). אמר לו: שְלח להם (לחכמי היהודים) קורבן, וראה אם יקריבו אותו. שלח בידו עגל משובח. (במהלך הדרך) הטיל (בר קמצא) מום בניב השפתיים (של הקורבן), ויש אומרים בדוקין שבעין, מקום שעל פי דין ישראל נחשב כמום ואילו אצל הגויים אינו נחשב מום.

חשבו חכמים שבמקדש להקריב (בכל זאת) את הקורבן, משום שלום המלכות. אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: (אם נקריבו), יאמרו אנשים כי מקריבים בעלי מומין על המזבח! חשבו להרוג [את בר קמצא] כדי שלא ילך וילשין (לקיסר). אמר להם רבי זכריה: אנשים יאמרו (או עלולים לחשוב ש)מי שמטיל מומים בקורבן דינו מוות. אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו. (תרגום מתוך תלמוד בבלי, מסכת גיטין דף נ"ה, עמוד ב')

sarah_maturity_wisdom akronick בר קמצא, שהוזמן בטעות לסעודה, מוכן לשלם את מחיר הסעודה כולה ובלבד שלא להיות מגורש בבושת פנים. בעל הבית מסרב. לעימות בין בעל הבית לבין בר קמצא יש עדים עליהם נאמר "היו חכמים בסעודה ולא מחו בבעל הסעודה". שתיקת החכמים גרועה יותר ממעשיו של בעל הבית, והיא-היא שגורמת לבר קמצא לבקש נקמה. ברוח הליברליות של תקופתנו יש שהיו אומרים שמותר לו לאדם לעשות כפי רצונו בביתו. אלא שבמדינה דמוקרטית מתוקנת, זכותו של אדם לעשות כפי רצונו בביתו מסתיימת במקום בו עשיית רצונו מבזה ומשפילה אדם אחר.

בשל ההשפלה, בר קמצא יוצא ובליבו בוערת נקמה. הלך והלשין בפני הקיסר שמורדים בו היהודים. הוא מעודד את הקיסר לשלוח קורבן שיוקרב בבית המקדש כאות לנאמנותם של היהודים. בר קמצא מטיל מום בעגל המשובח שנותן לו הקיסר, מום שנחשב כמום על פי דיני ישראל, אך אינו נחשב כמום בעיני הגויים. כאשר מקבלים חכמי היהודים את הקורבן הפסול, מבינים הם שסירוב להקריב את הקורבן ששלח להם הקיסר יביא על ראשם אסון. כאן מופיע חכם אחר, זכריה בן אבקולס, שמדבר בזכות שמירת דיני הקורבנות כלשונן (אם נקריבו יאמרו אנשים כי מקריבים בעלי מומין על המזבח), ובזכות סובלנות כלפי מחרחר הריב (אנשים יאמרו שמי שמטיל מומים בקורבן דינו מוות). על כך אומר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו.

במקום בו נעשה עוול, אל לנו לשתוק ולהניח לקיצונים ולמתלהמים לעשות כרצונם. ההתרחשויות בישראל בתקופה האחרונה, מחקיקה הגובלת בגזענות, דרך ניצול ציני של כספי ציבור לקידום עניינים פרטיים של בעלי הון, וכלה בהדרת נשים, דורשות התבוננות עניינית והכרעה מתי נדרשת סובלנות והבנה, ומתי סובלנות זו מנוצלת באופן ציני כדי להשפיל, לבזות ולהשתיק אוכלוסיות מוחלשות.

אשת חיל מי ימצא

תיאורה של אשת חיל בספר משלי הוא תיאור האשה האידיאלית. אשה זו יוצאת ובאה, עוסקת במסחר ובענייני המשפחה.

יש המתרצים את קווי האוטובוס בהן נדרשות הנשים לשבת מאחור באמירה כי לא מדובר בהדרת נשים (כלומר, בדחיקתן אל השוליים או בהשפלתן) אלא בהידורן (כלומר, בהתייחסות יוצאת מן הכלל שמטרתה לכבד נשים).

ruth_inner_strength akronick על אשת חיל נאמר לֹא-יִכְבֶּה בַלַּיְלָה נֵרָהּ. אם תענית י' בטבת באה להזכיר את הסכנה שבביזוי הזולת, מעשיה של יוכבד הורוביץ באים ללמד על כוחו של היחיד. יוכבד הורוביץ, בת למשפחה חרדית אדוקה, נוסעת באופן קבוע בקווי מהדרין ומקפידה להתיישב בספסלים הקדמיים כדי למחות על השפלת הנשים. קווי המהדרין פעילים מזה כעשר שנים, ורק עכשיו מעוררים מהומה, אך מחאתה של יוכבד הורוביץ הקדימה את הסערה הציבורית. מחאת יחיד צנועה, נר בתוך אפלה גדולה.

בתשובה לגבר שצועק "מהדרין! נשים אחורה!" עונה הורוביץ "מה זאת אומרת אזור של גברים? אזור גיאוגרפי? מה זה מהדרין? אתה מדבר על אתרוג? על לולב? בשום מקום בהלכה, לא ב'שולחן ערוך' ולא ב'יורה דעה', לא נאמר שלגבר אסור לשבת אחרי אשה… מה שכן כתוב בתורה ובהלכה זה שאסור לבזות את בני ישראל ובנות ישראל".

לכתבת "הארץ" שראיינה אותה מסבירה הורוביץ כי "הביטוי ‘אחורה' מראה שזה העיקר. המלה הזו מראה עד כמה גברים מזלזלים בנשים. זה כמו בדרום אפריקה, שהשחורים היו כמה דרגות מתחת ללבנים. וזה חילול השם גדול, להתנהג כך… התורה אוסרת עלינו בכל תוקף להתנהג ככה. זה נקרא, 'נבל ברשות התורה'. אנשים משתמשים בכל מיני אמרות מחז"ל וכך מכסים את הרוע שלהם והשנאה שלהם לנשים. וזה הכי גרוע, כי נשים לא למדו את הדברים האלה. והן לא יודעות מה נכון ומה לא".

"אני פועלת כי אני לא יכולה לראות נשים אחרות מושפלות", מסבירה הורוביץ, "חינכו אותן לחיות בעיניים עצומות ואני אומרת, במקום שאין איש השתדל להיות אשה… אין לי חס וחלילה שום עניין בפרובוקציה. אני מקווה שמה שקרה היום יקרה כל יום. בהתחלה תשב אשה אחת מקדימה, ואחר כך שנייה תצטרף אליה ואז תבוא השלישית. הכל יחזור לאט להיות נורמלי, ושילמדו להתייחס לנשים".

מספרים לנו שהדרת הנשים היא פועל יוצא של מיעוט קיצוני ושולי שאין לו ממש השפעה. בפועל המיעוט הגס, הצעקני והאלים הופך את הרוב לחסר כח כל עוד אותו הרוב שותק וממשיך להשמע לציווי הקיצוני של המיעוט. יש התממות גדולה בהתייחסות לקווי מהדרין כמקרה היחיד של הדרת נשים ברשות התורה. האירועים המרכזיים בחייו של אדם, החל מנישואים וגירושים וכלה בקבורה נשלטים על ידי ממסד אורתודוקסי שבאופן בוטה מפלה לרעה נשים: הפרדת נשים בבתי הכנסת, איסור עליה לתורה לנשים, איסור אמירת קדיש או הספד של בת על הוריה, איסור נוכחות נשים או הפרדת נשים ודחיקתן לשוליים באירועים בעלי ציביון הלכתי (שחלקם ממומנים בכספי ציבור ורחוקים מלהיות אירועים של "מיעוט קיצוני ושולי").

אל תשארו שותקים כמו החכמים בסיפור על קמצא ובר קמצא, אל תהיו שותפים לנבלה ברשות החוק או ברשות התורה. צאו ועשו מעשה, צרפו אור לאור וגרשו את החשכה.

דבריה של יוכבד הורוביץ הובאו מתוך הכתבה "רוזה פרקס האמיתית", "הארץ" 23.12.2011

התמונות הן עבודות של Anna Kronick